"השכונה" שנקראה לימים שכונת הצריפים, קמה באוקטובר 1933, שנה לפני שנוסדה והונחה אבן הפינה לשכונה השיתופית לבני שכונת המעמד הבינוני, קרית מוצקין. עד היום ניטש הויכוח בין צאצאי שכונת הצריפים לצאצאי השכונה השיתופית למי זכות ראשונים, או למי הזכות להיקרא מייסדים.

מי הם ראשוני המתיישבים ? אלה היו בעלי צריפים שהתגוררו בחיפה, והתחלקו לשתי קבוצות עיקריות : אחת שצריפיה שכנו על אדמתו הפרטית של אזרח גרמני ברחובות סירקין השומר בהדר הכרמל (היום שוק תלפיות), השניה בשכונת "מיצפה" בחיפה, היום רחובות בר גיורא והס. (רשימת המשפחות בכתבה נפרדת).

לימים קם ועד שכונת הדר הכרמל ודרש מהם להתפנות על מנת לפנות מקום לבניית שוק הירקות העירוני, על פי תכנית המתאר המקורית של חיפה. תושבי שכונת הצריפים (לעתיד), התנגדו מטבע הדברים למהלך ולא נענו לדרישת הפינוי והריסת בתיהם.
משאוימו ע"י מושל המחוז כי יפונו בכוח, על אף שלא היו ממוסדים בארגון כל שהוא, התארגנו ושיגרו משלחת בראשות בן ציון שבתאי וליפא בנימיני אל מר אוסישקין יו"ר דירקטוריון הקק"ל. לאחר משא ומתן מייגע שלא עלה יפה עד להתערבותו ושתדלנותו של ברל כצנלסון. למשלחת הוצעה אופציית ההתיישבות באדמות עמק זבולון, ואפשרות בחירה בין השטח שליד מסילת הרכבת או זה שלצד כביש חיפה עכו.

מאחר ורובם ככולם היו תלויים בפרנסתם בחיפה, בחרו נציגי השכונה מנימוקי קשר ותעבורה באפשרות השניה.
ראשון המתיישבים היה יעקב אלכסנדר שהתגורר לבדו כשבועיים על גבעות החול השוממות, אחריו החלו האחרים בזה אחר זה, לפרק את הצריפים ולהעבירם מפורקים מחיפה למקום יישובם החדש ולהקימם מחדש בשכונה. בתוך חודשיים שלושה היו אמנם כל הצריפים במקומם, אך ללא תשתיות קיום בסיסיות כגון מים זורמים או חשמל.

השכונה החדשה שכל כולה היה רחוב אחד המשתרע במקביל לכביש חיפה עכו, (רחוב כצנלסון היום), כללה 33 צריפים בהם שכנו 35 משפחות, נוסדה כאמור שנה קודם לייסודה של קרית מוצקין.
סביבת המגורים של ראשוני המתיישבים בשכונה הייתה, גבעות ודיונות חול אינסופיות, ביצה גדולה, מאהלי רועים בדואים נוודים ובתי קבע "חושות" של הכפר ג'דורה שתושביו היו בעלי צאן, גמלים וג'מוסים.

בעלי המשפחות המשיכו כאמור לעבוד בחיפה והסביבה במחצבות ובסלילת כבישים. בשובם לביתם בסוף כל יום עבודה היו נושאים על גבם פחי מים לשתייה ובישול. רבים מהם חפרו בחצרם בארות לשאיבת מי תהום בעומק של 1-2 מטר, אך מים אלה היו ראויים לרחצה וכביסה בלבד אך לא לשתיה ובישול. בשלב השני חוברו צריפי השכונה לבריכת המים של כץ ב...קרית ביאליק דווקא. זאת משום שחברי המעמד הבינוני בקרית מוצקין הקרובה יותר, סירבו אז לקבלם לשורותיהם ולספק להם שרותים, (על כך בכתבה נפרדת).

שש שנים הוארה אפילת הלילה בשכונה באמצעות עששיות נפט, בעלי האמצעים "האמידים" השתמשו במנורות לוקס. זאת עד לחיבור השכונה לרשת החשמל ב 1939.
חנויות מכולת או מרכז מסחרי לא היו בשכונה, תושביה נאלצו להרחיק עד לשווקי חיפה על מנת לרכוש לעצמם את המוצרים הנדרשים למחייתם. מאוחר יותר, בעלי יוזמה זריזים זיהו את הפוטנציאל הכלכלי ופתחו חנויות מכולת קטנות. אחת כזו הייתה נערה בשם רסייה מכפר אתא, שהייתה מגיעה פעמיים בשבוע עם עגלה וסוסה והייתה מוכרת בשר ביצים ומוצרי חלב.
ב 1934 פתחה הינדה זילברמן חנות מכולת, את הסחורה רכשה בחיפה ואפילו הרחיקה עד בירות. גב' שומר הייתה מחלקת החלב השכונתית, אישה צנומה וחזקה שהייתה נושאת את כדי החלב מצריף לצריף מעשה יום ביומו. "מוסד" ידוע וחשוב אחר היתה העגלה של דוד מוכר הקרח, שכן בהעדר חשמל לא היו מקררים ולשימור המזון השתמשו בארגזי קרח.

גן הילדים הראשון נפתח בצריף של בודנשטיין עם הגננת זיזה. בוגרי הגן המשיכו את לימודיהם בקריית חיים הקרובה, שהייתה שכונה של פועלים וחברי הסתדרות. פרנסי קריית מוצקין מיסודם של אנשי ארגון המעמד הבינוני שהייתה קרובה, חששו מקרבת יתר בין הילדים שמא יחשפו להשפעות רעיוניות לא רצויות .

ילדי השכונה הבוגרים נסעו לצורך לימודיהם לחיפה. התחבורה - אוטובוסים ערביים מעכו. כך היה עד שהוקמה קבוצת המובילים "זיפזיף" שממנה קמה חברת האוטובוסים "קו 14". רק ב1935 משהוקם סניף של הריאלי בקרית מוצקין בביתו הפרטי של ברזילי בשדרות השופטים 17 בניהולו של מר סלנט, החל חלק מילדי השכונה ללמוד בסביבה הקרובה לביתם ב 5 הכיתות שנפתחו.
לאחר שהוקם ביה"ס הראשון בקרית מוצקין, הצטרפו רוב ילדי השכונה לביה"ס המקומי "אחדות". מן הראוי לציין כי מעבר ללימודים המשותפים בביה"ס, המשיכו ילדי השכונה לחיות את חייהם החברתיים במסגרת השכונה ולא עם ילדי קרית מוצקין.

מוסד ידוע אחר בשכונה היה הצריף של בודנשטיין, כשחלקו הוקצה ע"י המשפחה לצרכי פרנסה למסעדה "מטבח פועלים", לשירותם של פועלי הבניין הרבים שעבדו בעבודת בניינן של קריית מוצקין וביאליק. ה"מלצריות" היו הנשים הצעירות צפורה, פסקה ובת שבע. מספרים שבדרך כלל לאחר ארוחת הערב של סוף יום העבודה הקשה, נהגו הפועלים לצאת בריקודים עם המגישות.
כך היה הצריף של לייב ורבקה בודנשטיין ל"מרכז הרוחני תרבותי" של השכונה. הרדיו הראשון בשכונה היה בביתם והוא הוצב כך שכל החפץ בכך יוכל להאזין. ריקודים ושירה בערבי חול בתום יום עבודה, ובית כנסת בשבת וחג, לקולנוע הלכו לצריף בית העם בקרית חיים.

שרותי דואר וקופ"ח טרם היו גם בקרית מוצקין, ותושבי השכונה קיבלו שרותים אלה בקריית חיים.

בשנים 1938-9 משתושבי השכונה החלו לעשות חייל בפרנסתם, החלו לבנות את בתי הקבע במקום צריפי העץ. מוסכם היה עם הקק"ל (על מערכת היחסים בין אנשי השכונה לקק"ל – בכתבה נפרדת), כי בעל צריף הבונה את ביתו מתחייב להרוס את הצריף. רוב הבונים עמדו בהתחייבותם אך היו כאלה, שמשנתארכה הבניה השאירו גם את הצריף ששימש להשכרה כהכנסה נוספת לכלכלת הבית. הראשונה לבנות בית קבע הייתה משפחת גרין.

עם פרוץ מלה"ע השניה פסקה כמעט לחלוטין הבניה וגם חנות המכולת נסגרה. ועד השכונה בראשותם של קושניר וינובסקי החליט לתרום את המגרש הציבורי שליד החורשה לטובת בניית "צרכניה", שגם היא נסגרה כעבור שנים.
עם תום המלחמה ב 1945, התחדשה גם תנופת הבניה בשכונה ורובה הייתה בנויה בתי אבן ובטון.

בתום מלחמת השחרור סופחה בסופו של הדבר השכונה למועצה המקומית קרית מוצקין (על כך בכתבה נפרדת), רחובה האחד העובר בטבורה נקרא על שמו של ברל כצנלסון בזכות מאמציו ותרומתו להקמת השכונה.

האם ראשוניותם על הקרקע מזכה אותם בתואר ראשונים ?
האם משום שסופחו רק ב 1949 הם אינם מייסדים ?
לשאלות האלה בוודאי תימצא התשובה (או לא .....), רק בעתיד ובראיית זמן רחוקה יותר .......