נושא: סיפורי ראשונים - 1949 - 1940

סיפורי ראשונים – דרוקמן משה*
(כפי שהועבר ע"י בנו – רב העיר קרית מוצקין, דוד מאיר דרוקמן)
ב"ה לדמותו של עוסק בצרכי ציבור באמונה

לא רבים יודעים, כי לפני כ- 40 שנה לא היו בכל אזור הצפון (בנימינה עד מטולה, למעט יחידים בתענך) יותר מ ...4 משפחות חב"ד. וגם, כי החלוץ הראשון לפעילות חב"ד בקריות, היה דווקא מי שלא הוגדר כחסיד חב"ד, אבל "נודע" בהערצתו לרבי מליובאוויטש זי"ע, אבי ר' משה דרוקמן ז"ל.

אבא, בנו של הרה"ח ר' יצחק, איש מעשה ומחסידי הרה"ק מאוטוניא, (ענף לבית ויז'ניץ), עלה לאה"ק מטשרנוביץ (כיום אוקראינה) עם הוריו ובני ביתם לפני כ-70 שנה והתיישב בירושלים עיה"ק.
צרכי הפרנסה שנמצאה דווקא במפרץ חיפה, טלטלו אותו ואת אימי תבלטו"א (לבית מנדלבוים - משפחה קרלינאית ירושלמית שורשית), לקרית מוצקין. חיפה וגלילותיה ידועות היו ב"אדמומיותן" הפוליטית, (סוציאליסטית – שמאלנית), כך שלא היה המקום האידיאלי בלשון המעטה, לשומרי תורה ומצוות.

אבא, מבלי שלמד את פרק ל"ב בתניא, לא נכנע למציאות והרגיש כבר אז, לפני כ-50 שנה בצורך לקרב כל יהודי למצוות. מכאן גם הערצתו לרבי שיצא אז בקריאה "ופרצת", שיש "לפרוץ" לליבו של כל יהודי. כך אני מוצא בגנזך המשפחה, פרסומי חוצות מראשית שנות הכפי"ם המזמינות את הציבור ל"ערב חב"ד" ב"בית הכנסת המרכזי" בקרית מוצקין או ב"בית ההסתדרות", ערבים שאבא יזם וארגן.
הסוכה הראשונה באזור לזיכוי יהודים במצות ד' מינים, הוקמה בחג סוכות תשכ"ג בשדרה הראשית של הקריה, כשאני (אז נער בן 15), מופקד על המבצע. ואגב סוכות, זכורני שתדיר הסתופפו בסוכה שבביתנו ילדי השכנים "החילונים" לשמיעת ה"קידוש" ול"טעימות" שאחריו. גם "מבצע פורים" התנהל מביתנו, כאשר הוריי מארגנים את "משלוחי מנות".
ההתוועדות הראשונה, שה"אטרקציה" המרכזית בה, הייתה השמעת שיחה של הרבי מ"טייפ-רקורדר", (אוי, כמה מאמצים נדרשו אז להשיג את ה"מכשיר"), הייתה בבית הורי. אט אט החלו צצים "פירות הביכורים" של ר' ראובן דונין ז"ל תושב חיפה, הפעילים הנמרצים שי' דחב"ד-קריות, כשאבא יוזם ויוצר את הקשרים הראשונים. כשצריך שטח לקייטנת חב"ד וזקוקים לאישור ראש העיר המפאיני'ק משה גושן ז"ל, עונה האחרון ש: "אם ר' משה דרוקמן מבקש אינני יכול לסרב". אבא נטל אחריות אישית פעילויות חב"ד בקריות, ע"מ שיתבצעו באופן הטוב ביותר ובלב אוהב. ההמשך הידוע, בתי חב"ד ומפעלי חב"ד בקריות ידועים היום לתהילה, וכל השאר היסטוריה.

באותה עת, נמנה רוב ציבור שומרי המצוות בקריה על מפלגת "אגודת ישראל - פועלי אגודת ישראל" או על "המזרחי -הפועל המזרחי". למרות המתחים בין הקבוצות הנ"ל, הוחלט ביניהם על "ריצה" משותפת למועצה המקומית. כשחיפשו איש ציבור שייצג אותם, עסקן שנמצא ב"קונצנזוס" ומקובל על כולם, איך לא? הבחירה, נפלה על ר' מוישה דרוקמן. כחבר המועצה (ועוד קודם לכן), לחם אבא כארי בשמירה על קדשי ישראל, היה יד ימינו של רב העיר הראשון הגר"מ פוגלמן ז"ל במערכה נגד קיום תחבורה ציבורית בשבת. ביה"ס הדתי (שנוסד ע"י הגר"מ פוגלמן והרבנית), שכן במבנה ישן צר מימדים, בתקופת כהונתו עבר ביה"ס לבנין חדש. לא קל היה הדבר, גורמים שונים ניסו "לשים רגלים", ותקצר היריעה מלספר את כל מסכת "הקרבות" שניהל האבא עד שזכה לברך על המוגמר.

משקמה המדינה, הגיע לקריה גל עליה גדול של עולים בעיקר יוצאי מרוקו ורומניה, כולם שוכנו במעברת האזבסטונים בשולי הקריה. משום מה, "שכחו" להקים להם בתי כנסת. אבא נרתם למאבק, מפגין ומעודד את העולים להתפלל ... תחת כיפת השמים. וזוכר אני כאילו היה זה היום, את אבא הלוקח אותי לתפילת שבת ל"מעברה", וביחד עם המרא דאתרא הרב פוגלמן, מקיימים תפילת שחרית של שבת תחת טוהר הרקיע עם "הרומנים", ולאחר מכן תפילת מוסף עם "המרוקאים", ולבסוף קידוש על "מחיה" (ערק) ב"חיק הטבע". (בסופו של דבר, הוקמו גם הוקמו מבנים לבתי הכנסת לכל העדות, על אפם וחמתם ...).

אבא ראה בעסקנות הפוליטית שליחות, עבודה ולא שררה, פיו וליבו היו שווים. הוא נלחם למען הרעיון ולא נגד אנשים. לא ייפלא אפוא, כי בשעה שהתגלעו ויכוחים מרים וקשים במועצה בינו לבין נציג מפ"ם, בגמר הויכוח הקולני היו הם מתחבקים בחום, "מחלוקת אידיאולוגית לחוד, וידידות אישית לחוד" (לימים דווקא המפמני'ק הזה, היה בין ראשי התומכים בראש העיר, למינוי הבן ה"חרדי-החבדני'ק" של ר' מוישה דרוקמן לרב העיר ...).

כשאבא היה יושב בבית הכנסת, נוהג היה לתור בעיניו אחר מי שחבש לראשו כיפת "ילד טוב ירושלים", רוצה לומר "קדיש" או "יזכור" אך ניצב במבוכה בפתח בית הכנסת, היה ניגש אליו, מזמין אותו לשבת לצידו, מגיש לו סידור תפילה, "תוקע" לכיסו שיחה של הרבי (הוא תמיד דאג להפצת שיחות קודש בכל בתי הכנסת בעיר), ומדריך אותו בנועם בסדרי התפילה.

זכור לי מקרה מיוחד אודות אב ובן שהתקרבו למצוות בעידודו של אבא, משנפטר האב, אבא בטוב ליבו, "אימץ" את היתום והושיב אותו לידו בביהכ"נ במשך כמה שנים. ולא עוד, אלא שהיה לאורח קבע בביתנו כשהוא מסב לשולחן השבת המשפחתי במשך תקופה ארוכה. אני זוכר את אבא נותן "שעורים פרטיים" לבני עניים מילדי העלייה החדשה חינם אין כסף, כדי לקדמם בלימודים (אחד מהם, עו"ד מצליח בחיפה, אמר לי בזמן "השבעה",: "הגעתי למה שהגעתי בזכות אביך". ולא סיפרתי על קופת גמ"ח גדולה שניהל מביתנו, ועוד כהנה וכהנה פעולות למען הכלל, וקצר המצע מלהשתרע.

דומני כי ניתן לומר, כי הכבוד רדף אחריו, ולא בגלל שברח מן הכבוד, אלא בתמימותו לא ידע כבוד מהו. לא פעם באירועי שמחה של יובל או (חלילה) טקסי אבל, חיפשו אותו בקרב הקהל כדי להושיבו בשולחן הנשיאות, אבל גם "בולדוזר" לא הצליח להזיזו ממקומו. כך גם בביהכ"נ, הוא לא היה "יהודי של מזרח" או "ששי".
במהלך 92 שנות חייו - שייף עייל, שייף נפיק, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. רק לעת זקנה כשכוחותיו לא היו עוד עמו, "נכנע" ו"אולץ" לקבל עליית "חזק", והסכים לקבל מראש העיר את התואר המכובד "יקיר העיר".

בעש"ק פ' אמור השתא, (ד' אייר התשס"ה 13 מאי 2005 למניינם) לאחר חצות היום, לאחר שקרא "שמע", אמר וידוי ונתן צדקה - נדם ליבו הטוב והמטיב, ומנוחתו כבוד בהר הזיתים סמוך לקברי הוריו. תנצב"ה.