נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – שטרן פרנצ'סקה ומקס (מאיר)
(כפי שסופר ע"י בתם רותי סגל)

הורי מקס (מאיר) ופרנצ'סקה שטרן נולדו בגרמניה בשנת 1903, בעיר אייזנאך במדינת טירינגן שלאחר מלה"ע השניה הפכה לחלק ממזרח גרמניה. עיירה זו, הייתה עיר הולדתו של המלחין יוהאן סבסטיאן באך ומרטין לותר מתרגם התנ"ך לגרמנית.

אני נולדתי באותה העיר בשנת 1935, כשעל תעודת הלידה שלי מתנוססת חותמת צלב הקרס של השלטון הנאצי.
בהיותי בת 3 בשנת 1938 נמלטנו כל המשפחה הורי, אחי הבכור אהרון (פרדי) ואני, מציפורני הצורר הנאצי עם שאר היהודים שנותרו בעיר. הגענו לחופי הארץ באניה ירוזליימה בספטמבר אותה שנה.

היום אין בעיר יהודים כלל. לפני כ 10 שנים הזמינה עיריית העיר אייזנאך את היהודים ילידי העיר וניצולי שואה, על מנת לבקש סליחה בשם העם הגרמני. לכבוד הניצולים נערכו טכסים ממלכתיים מכובדים ביותר. בעיר היה קיים בית כנסת גדול שנשרף כליל בליל הבדולח הידוע, את שרידי בית הכנסת הפכו לאנדרטה לקהילת היהודית.

עם הגעתנו ארצה עברנו לקרית מוצקין שם גרנו כשנה בשכירות ברחוב התקווה (היום גרושקביץ), משם עברנו לבית הקבע בשדרת השופטים (היום גושן) 68. אבי שהיה סוחר בקר בגרמניה, חיפש עבודה לפרנסת המשפחה ובעזרת אחיו שהיה נשוי למשפחה אמידה, נמצאה לו עבודה במפעל נעמן ליד עכו.

את דרכו לעבודה עשה יום יום כשהוא רכוב על אופניים. בשנת 1940, פגע בו רכב נהוג בידי הנהג הערבי של מלון וינדזור ופצע אותו אנושות. במשך שבועיים שכב חסר הכרה בבי"ח הדסה בחיפה, לאחר שהתעורר נאלץ להישאר באשפוז כשנה. כל אותה עת מילאה אימי את מקומו במפעל על מנת שלא להפסיד את מקום העבודה. לאחר שהחלים מפציעתו, הסתבר כי לא יוכל לשוב לעבודתו במפעל ופוטר ללא פיצויים.

כדי לפרנס את המשפחה הקים אצלנו בחצר הבית סככה גדולה לממכר עופות, בזכותה היינו למשפחה מוכרת היטב בקריה. אין כמעט משפחה שלא הגיעה אלינו לרכוש עופות ולרכל קצת על המצב. דמותו הגבוהה של אבי מקס שטרן בדרכו לחלוקת העופות לבתים כשהוא רכוב על אופניים ישנים, חבוש בכובע אפור, סיגר ארוך נעוץ בזוית הפה ועופות משתלשלים ותלויים מכידון האופניים, הייתה מוכרת לכל.
אגב, בעקבות התאונה הקפיד מאז לרכב תמיד נגד כיוון התנועה, ובהסכמת כולם.

עם הגעתנו החל אחי אהרון ללמוד בביה"ס בקריה ובערב למד את מקצוע המכונאות בטכניון בחיפה. אני לגן לא הלכתי כי לא ידעתי את השפה, עברית למדתי רק בביה"ס. את מבחני הכניסה ערך לי מנהל ביה"ס יצחק שפירא. משהוקם שבט הצופים בביה"ס ואחי הצטרף כחניך, הרשו גם לי להצטרף לצופים. הורי ה"ייקים" הקפידו שאלך לכל מקום עם מלווה. עם הזמן היה אחי אהרון למדריך בצופים וכבחור נאה וחברותי היה מאוד מקובל בחברה.

מאוחר יותר הצטרפתי למכבי והייתי שחקנית כדורסל, למרות שמבחינה בריאותית הריצה והמאמץ הפיסי נאסרו עליי. הייתי מוגבלת בריצה אך התקבלתי לקבוצה מאחר והייתי קלעית טובה. חברותי לקבוצה קראו לי "הסבתא" מאחר ואת כל המשחק עשיתי בהליכה.

בביה"ס למדתי עד כיתה י'. מאחר והלימודים בתיכון עלו כסף רב שלא היה בנמצא, התחלתי לעבוד. בעזרת שכננו אלקיים שעבד בחיפה כמנהל הוצאה לפועל, סודרה לי עבודה כמזכירה בבית המשפט המחוזי בחיפה.

באותה תקופה התנהלה מלה"ע השניה שהשפיעה גם על מוצקין. בקרבת מוצקין היו מחנות צבא רבים וחיילי הצבא הבריטי מכל הסוגים ומכל המינים הסתובבו אצלנו ברחובות ובבתי הקפה. אני זוכרת את המצעד השבועי של חיילי הצבא ברחובות העיר מלווים בתזמורת צעידה כבראשם צועד המנצח המבצע פעלולים עם שרביט הניצוח. בלילות היו חלקם יושבים בשדרה ושותים לשכרה, מנפצים בקבוקים ולפעמים גם חלונות בתים.

גם אחי אהרון החל לעבוד בתום לימודיו במפעל ליצור גדרות תיל דוקרני בקרית אתא. אז גם התגייס להגנה ומשם לגדוד 21 של הפלמ"ח. מפקד היחידה שחרר אותו להמשיך בעבודתו עקב חשיבותה הבטחונית. באותה עת ישבה יחידתו של אחי בקיבוץ יחיעם הנצור ואחי לא יכול היה לחזור אליה. כשהוחלט לשלוח שיירה ליחיעם היה אחי באופן טבעי בשיירה. השיירה כידוע הותקפה במארב ורוב אנשיה נהרגו ובהם גם אחי אהרון והוא בן 20.

הייתי אז ילדה בת 13. את הידיעה קיבלתי רק כאשר אבי הגיע הביתה בבכי וזעקות שבר. אחי נקבר בבית הקברות בנהריה. אימי נהגה לנסוע מדי שבוע לבית הקברות בנהריה שם התחברה לאם אחרת שבנה נהרג בכפר בירווה (אחיהוד).

לצבא לא גויסתי מסיבות בריאות ובכיתי על כך מאוד. מאוד רציתי לצאת מהבית ולהשתחרר מעט מהבית הייקי הקפדן, מה עוד שלאחר נפילתו של אחי, כל התקשורת החברתית של הורי עם ה"צברים" נעשתה באמצעותי מאחר וכייקים אופייניים לא שלטו בשפה בעברית.

משפחתי הייקית כמו רוב המשפחות לא ממש נזקקה לשפה העברית, מאחר ובמוצקין היו ייקים רבים דוברי גרמנית והקריה השכנה קרית ביאליק נוסדה ע"י יוצאי עדה זו. אלה ניהלו חיי חברה תוססים ותרבותיים שכללו מפגשים על "קפה ושטרודל", אם בערבים על ספסלי שדרות השופטים, או בקפה - קלוב חברתי "רכטשפנר" בשדרות השופטים. גם בעלת הקפה לא דיברה עברית כמדומני עד יום מותה. בימי חג ושבת הייתה מופיעה בית הקפה התזמורת של זיגי מחיפה. השם קלוב חברתי ניתן למקום משום שהתקיימו בו פעילויות חברתיות מגוונות. הגברים שיחקו קלפים, הנשים ריכלו ואכלו עוגות והצעירים רקדו.

את בעלי שלמה סגל שהיה מראשוני קרית חיים ועבד אז במשרד החקלאות, הכרתי בחוף גליה כששיחקנו מטקות על שפת הים. אגב, בנערותו עבד בקולנוע של קרית מוצקין במועדון החייל במגדל המים (היום אולם ספורט אלונים), כעוזרו של בראון. תפקידו היה לגלגל את סרט התרגום שליווה את פס הקול של הסרט עצמו. כשהסרט היה בשפה האנגלית שהיתה לו יחסית מובנת, התרגום היה די בסדר וצמוד לנאמר בסרט. הצרה היתה כשהוקרנו סרטים בשפות אחרות אותן לא הבין כלל, אז נאלץ היה להריץ מדי פעם את סרט התרגום מהר או לאט קדימה או אחורה על מנת להתאים אותו לנאמר. מיותר לתאר את תגובות קהל הצופים.

נישאנו בשנת 1955 בבית קפה בחיפה וגרנו בבית הורי. לאחר שנה עברנו לגור בבית הוריו בקרית חיים שהוא גם בית ראשונים, שם אנו גרים עד היום. נולדו לנו שתי בנות. אחת מהן, נשואה לבנו של מי שהיה בשנת 1943 מחלק הקרח בקרית מוצקין יוסף מושקוביץ, חזרה לגור בקרית מוצקין והיא מורה לפסנתר ולה 3 בנות שגדלו והתחנכו בקרית מוצקין. השניה פיזיותראפיסטית במקצועה גרה בישוב ניצני עוז ולה שני בנים ובת.

אבי מקס שטרן נפטר בשנת 1981 והוא בן 78, אימי נפטרה בשנת 1994 והיא בת 91. שניהם קבורים בבית הקברות בנהריה בקרבת קבר בנם אהרון.
למרות ששנים רבות אינני מתגוררת בקרית מוצקין, אני קשורה אליה בזיכרונותיי ובחברי ילדותי.