נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים - רוזנשטרויך אסתר (ביילה) ויהודה
(כפי שסופר ע"י בתם יוכבד (רוזנשטרויך) בקר)

אבי יהודה רוזנשטרויך, נולד בפולין למשפחה שעסקה במסחר בענף הטבק. אמי אסתר ביילה לבית קמינר, נולדה בעיר קלצה בפולין, למשפחה שהייתה בעלת טחנת קמח. שתי המשפחות היו דתיות מאוד והוריי שהיו בני דודים רחוקים, נישאו בשידוך. לאחר נישואיהם, הביאו לעולם 4 ילדים ואני הצעירה שבהם, נולדתי ב1920.

ב1925 הממשלה הפולנית הלאימה את המסחר בטבק שרובו היה בידי היהודים, כך נשארו הוריי ואחרים ללא פרנסה. אז החל גל עלייה גדול מפולין לארץ ישראל, עלייה הידועה בשם "עליית גראבסקי".

באניה שיצאה מטרייסט באיטליה, הגענו לחיפה. כאן בחיפה פתחו אבי ואחיו בית מלון ברחוב יפו, "מלון רוזנשטרויך", ששימש עבורנו גם למגורי המשפחה. סבי ואח נוסף, פתחו בירושלים מלון באותו שם.
בשנת 1929 בתקופת ה"מאורעות", חזרו סבי ושני האחים לפולין. אבי שהחליט להישאר בארץ, סגר את המלון ופתח משרד נסיעות לתיירות בשם "אוריינט אקספרס". אז עברנו לגור בשכונת הדר הכרמל בדירה שכורה.

בין המוצרים הפופולאריים ביותר שנמכרו במשרד הנסיעות, היו כרטיסי נסיעה לפולין. ב1939 קיבל אבי "בונוס", בגין הצטיינות במכירת כרטיסים אלה, כרטיס נסיעה חופשי מתשלום לפולין. באותה שנה מימש את הכרטיס ונסע לבקר את משפחתו. הייתה זו הפעם האחרונה שנפגשו. בסמוך לשובו ארצה פרצה מלה"ע ה2 וכולם נספו בשואה.
זמן קצר אח"כ, סגר את משרד הנסיעות והחל לעבוד בבנק הלוואה וחסכון.

אבי היה תמיד איש פעיל ומעורב בעסקנות ציבורית, בין היתר היה חבר בארגון המעמד הבינוני בחיפה. כך באוקטובר שנת 1934 הוזמן להשתתף בטכס הנחת אבן הפינה לקרית מוצקין, כמובן שגם נענה להזמנה. לאחר כמה ביקורים נוספים בשכונה החדשה, התאהב במקום מכר מגרש אותו רכש קודם לכן על הכרמל (היום עומד שם מלון דן כרמל), קנה מגרש בקריה ברחוב הרב קוק 88 וב1938, כשהסתיימה עבודת הבניין עברנו לגור בקריה.
אחי שהיה דתי מאוד, לא הצטרף אלינו ועבר לבני ברק.

בתקופת מלה"ע ה2 זרענו בחצר ביתנו תות שדה. בעונת ההבשלה היינו כולם מתעוררים מוקדם בבוקר, קוטפים את התותים הבשלים ואורזים אותם בסלסילה, אותה הייתי לוקחת איתי באוטובוס לחיפה למקום עבודתי. ליד התחנה בעיר התחתית היה השוק הערבי, את התותים מכרתי לסוחר קבוע בעל חנות ירקות.
בשנים הראשונות, לא היו חצרות הבתים מגודרות ואני זוכרת היטב את הבדואים שהיו מגיעים עם הפרות לרעות דווקא בגינות הירק בבתי הקריה ואת המרדפים המתישים לגירושם. כמו כן גדלנו בחצר הבית לול תרנגולות ואווזים, שקיומו סייע לנו מאוד גם בשנים יותר מאוחרות בתקופת הצנע שלאחר קום המדינה.

בסמוך להגיענו לקריה, התחיל אבי לעבוד במשרדי האגודה השיתופית קרית מוצקין כמנהל חשבונות. עקב כתב ידו היפה, הוזמן לשבת גם בישיבות הנהלת האגודה לצורך רישום הפרוטוקולים.
שנים לא רבות אח"כ, ב1947, נפטר אבי בפתאומיות מהתקף לב.

אימי נאלצה להתפרנס מתפירת מדים אצל אדם שעבד בבית החרושת "אתא" ועשה איתה חסד. אני שמשכורתי הייתה אז גבוהה יחסית (6 לא"י), נרתמתי לסייע בפרנסת המשפחה.

הגעתי לקריה כנערה בת 19 והייתי קשורה גם חברתית וגם בעבודה בחיפה. את לימודיי עשיתי בחיפה בביה"ס היסודי דתי המזרחי, את לימודי התיכון עשיתי בביה"ס הריאלי, במגמת מסחר. עם סיום הלימודים, נשלחתי לתקופת חונכות בבית החרושת תנובה ואח"כ בבנק לאומי, שם עבדתי 10 שנים עד לנישואיי.
נישאתי אז לפאול בקר שעלה ארצה ב1939 מגרמניה. את טכס החתונה ערך הרב פוגלמן, המסיבה הייתה בחצר הבית.

גיסי אח בעלי, דוד ברקוביץ, שהיה אגרונום, פתח בחצר הבית משתלה. גם הוא נפטר בגיל צעיר ואימי ואחותי המשיכו לנהל את המשתלה ולהתפרנס ממנה. לימים הועברה המשתלה לקרית ביאליק וידועה כ"משתלת ברקוביץ".

רוב חיי התגוררתי בבית הוריי, עד המעבר כיום לבית אילדן בקריה. מזה שנים רבות שאני מתנדבת פעילה באלי"קם, וביד שרה.