נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – קלמפנר לאה וחיים
(כפי שהועבר ע"י בתם מרים זלישניק)

בשלהי שנת 1934, השתתפתי כילדה קטנה עם הורי לאה וחיים קלמפנר, בחגיגה הגדולה להנחת "אבן היסוד" לקרית מוצקין. הטכס נערך על משטחי החול הרחבים במרכז הקריה, נבנתה במה ועליה שולחן ומושבים אחדים למכובדים. זכור לי היטב, משפט שאמר אחד המברכים בטכס : "לא ירחק היום ועל חולות אלה, תקום קריה לתפארת".

את ביתנו ברחוב אושה 28, תכננו ובנו עבורנו המהנדסים קבלנים, אלביניה, דוניה וייצמן וקטינקה, כעבור זמן לא רב הושלמה בניתו. עם השלמת הבניה עברה המשפחה, הורי ושלוש אחיותיי, חסיה, יהודית ודבורה להתגורר בבית החדש.

כל שראו עינינו בהגיענו לקריה, היו כמה בתים בודדים פזורים פה ושם, מרחבי חול אין סופיים כמלוא העין, לא צמח או "ציץ" של פרח, ובאופק בולט מעל כולם, מגדל המים. בלילות נרדמנו או התעוררנו לצלילי יללות התנים, וביום למדנו להכיר את כל מיני הזוחלים והחרקים, שעד אז לא ידענו כלל על קיומם. עקרבים צהובים ונדלים ארסיים, שעקיצתם היתה כואבת ומסוכנת. יתושים ו"ברחשים", על זמזומם המעצבן שחדרו לכל נקב אפשרי בגופנו.

טלוויזיה עוד לא היתה, בית קולנוע טרם הוקם (לסרט נסענו לחיפה ברכבת האיטית להחריד עד לעיר התחתית, ומשם טפסנו ברגל להדר הכרמל, שם היו בתי הקולנוע). באותה עת מספר בני הנוער בקריה היתה מועטה, ואף על פי כן התגבשה חבורת צעירים, שנהגה להתאסף בלילות שבת במרכז הקריה, לשיר שירי ארץ ישראל ולפרוץ במעגלים של ריקודי הורה סוערת. לנו היו אלה זמנים ללא דאגות.

בזכותם של הורי שקשרו את חייהם בקרית מוצקין, זכינו אחיותיי ואני לגדול במקום נעים ותרבותי. אבי חיים, היה פעיל בקהילה והתנדב לכל משימה שהתבקש. עד שנתו האחרונה נהג לתקוע בשופר בבית הכנסת, לימד והכין ילדים לטכס בר המצווה ועוד. על כל פעילויותיו הרבות למען הקהילה זכה בשנת 1982 בתואר, יקיר העיר.

עשר שנים אחר כך, זכתה בתואר יקירת העיר, גם אחותי הצעירה דבורה שגב, שהייתה בוגרת בית הספר אחדות הראשונה שחזרה אליו כמורה ועסקה בכך שנים ארוכות.
גם אחותי חסיה ורנר היתה למורה בבית הספר אחדות, אחותי יהודית לפיד היתה למורה בבית ספר לעיוורים.

נעורי עברו עלי בקריה, כאן הכרתי ונשאתי לימים לבעלי אריה זלשניק, כאן נולדו לנו שני בני, אלדד ויהודה. מסיבות שלא תלויות בנו, עברתי לאחר נישואיי להתגורר בחיפה, קרוב למקום עבודתו של בעלי בקואופרטיב הדפוס "אות". בית הדפוס היה ממוקם בעיר התחתית בחיפה.

בתחילת מלחמת הקוממיות, היה בעלי אריה בין הבודדים שהורשו ע"י ההגנה לרדת לעיר התחתית. באחת מהפעמים האלה נרצח ע"י פורעים ורוצחים נתעבים. משך שנים רבות ניסו שני בני לחקור את נסיבות מותו האכזריות, אך לא עלה הדבר בידם.

לאחר הרצחו של אישי, עבדתי באגף המכס בתפקיד בכיר, עד פרישתי לגמלאות. כל ימי היו לי כיסופים ושאיפות לחזור ולהתגורר בקריה, אך הדבר לא עלה בידי מסיבות שונות.
כיום בבואי לבקר את משפחתי המתגוררת בקריה, אני מתפעלת בכל פעם מחדש מיופיה, מהתפתחותה, ממוסדות החינוך שבה ועוד.
בכל פעם מחדש, מהדהד באוזני אותו משפט שנאמר בטכס הנחת אבן הפינה. היה זה בשנות השלושים והיום אני רואה לנגד עיניי את התגשמות החלום.