נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – צוקר אירנה וצבי
(כפי שהועבר ע"י בנם גבי)

הורי אירנה וצבי הגיעו לקריה בשנת 1935, הבית הראשון בו גרו היה ברחוב הרב קוק 51. שכנינו הקרובים היו משפחת האן, לימים "רדיו האן", חנות לתיקוני מכשירי רדיו.

אימי הייתה עקרת בית שהייתה צריכה להתמודד עם קשיי הפרנסה, ובמקביל עם השמועות הקשות שהגיעו מאירופה שעוררו בה דאגה רבה לגורל בני משפחתה. למרות הקשים הייתה אישה נעימה ואהובה על כל מכיריה.
אבי היה ממקימי בית היציקה "וולקן" בשנת 1934, היה מהנדס חשמל של המפעל, שם עבד עד לפטירתו בגיל 51 בשנת 1954.

רוב ילדותי עברה עליי ברחוב רנס, שם גם גרו כל חברי הטובים. יחד הלכנו לגו חיה ברחוב ברק (ליד קולנוע אורות של היום), אח"כ לבית הספר אחדות.
לא היו אז ילדים רבים ברחוב, אני זוכר את אורי, אהוד, דוביק, רבקה, שרה, רותי, בתיה ויסלחו לי אלה ששכחתי את שמם ברבות השנים. בתום המלחמה הצטרף אלינו ילד חדש ומאד מיוחד, פליט שואה שאומץ ע"י דודו הרב פוגלמן, ישראל לאו, לימים הרב הראשי לישראל.

מבית הספר אני זוכר במיוחד את המשטר ה"פרוסי" שהונהג ע"י המנהל הד"ר לוינהרץ, חובת התלבושת האחידה וכמובן סמל בית הספר תפור על הסוודר וכומתת ברט כחולה, בחורף. את מסדרי הבוקר ושירת "מודה אני לפניך" בניצוח הד"ר בלוך. משחקי "כדור הקפה", בשיעורי ההתעמלות עם המורה רוזן בחצר החולית.

השנים היו שנות מלחמת העולם השניה וכמעט כל לילה, ישבנו במקלט עד אשר המטוסים האיטלקים יסיימו להטיל את הפצצות, שאמנם היו מכוונות לבתי הזיקוק ומחנות הצבא הבריטי, אך לא פעם החטיאו ונפלו על הקריה. אולי בגלל ניסיונות הבריטים לסנוור אותם בזרקורים גדולים ולבלבל אותם באמצעות הפרחת בלונים גדולים.

למרות המלחמה, פתח אז שטראוס את בית הקפה שלו ברחוב רנס פינת קקל, בנוסח ובסגנון בתי הקפה של גרמניה של שנות ה-30. מדי פעם הגיעה תזמורת ריקודים מיוחדת, עבור תושבי הקריה שכך יכלו איכשהו לעמוד בתלאות הזמן. אך כנראה שאת רוב רווחיו, עשה דווקא מהחיילים הבריטים שנהגו להגיע לשם לשתות בירה ולהשתכר.
גם בית הקולנוע אורות שנפתח בסמוך בקצה הרחוב, סיפק לימים את מנת הבידור הנדרשת לתושבים. הילדים מאוד שמחו לחזות שם בסרטי וולט דיסני.

זכורים לי היטב מצעדי ה"1 במאי", שעברו בשדרות השופטים, עם דגלים ואופניים מקושטים. הייתה זו חגיגה גדולה לכולם ובעיקר לילדים, כהכנה לקראת חגיגות יום העצמאות הקרובות.

בשנת 1947, זכורה לי הטראומה הגולה של הטבח בבתי הזיקוק, כאשר חלק מהנרצחים היו תושבי הקריה. אחד מהם היה שכנינו הקרוב אותו הכרתי היטב. חוויה מזעזעת אחרת, קשורה לפצצה שהתפוצצה בחורשה ליד הרכבת, אז נהרגו חברי הטוב ובן כתתי, דני מלצר ואחיו דרורי.

למרות הכל, המצוקה והקושי בצל המלחמה, נשארה בליבי ילדות מאושרת ותמיד אמשיך להתגעגע לאותם ימים.