נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – סברנסקי סבוראי משה
(כפי שסופר על ידו בכנס מורי ביה"ס אחדות בשנת 1987)

את פרשת חיי בקרית מוצקין התחלתי בשנת 1936 כמורה צעיר בן 22, היה זה מיד לאחר שהשלמתי את לימודי בבית הספר להוראה שבבית הכרם בירושלים.

צוות ביה"ס מנה אז את מנהל בית הספר מר סלנט, עוד שלוש מורות , חנה, רינה, ויפה ואנוכי. בנין בית הספר טרם הוקם והלימודים התקיימו בבית פרטי קטן ברחוב השופטים, שהיו בו אז רק חמש כיתות מעורבות, ילדים בגילים שונים שלמדו יחד.

באותם ימים אני לא זוכר שהיו שביתות מורים, וגם לא ספרו את השעות אותן השקיעו בבית הספר. אני זוכר שכאשר הקימו את שבט תנועת הצופים בבית הספר, היו אלה המורים שפעלו להקמתו כל הפעילות נעשתה בהתנדבות.
בשבתות נהגנו לצאת עם התלמידים וחניכי שבט הצופים שנקרא "צופי זבולון" לטיולים רגליים להכרת הארץ, לעכו, לכרמל, לגבעת הרקפות וכך הלאה.
כך היה גם משהוקמה ספריית בית הספר, או כשנדרשנו להכין את חגיגות ט"ו בשבט או חג הביכורים. אני זוכר עד היום את החגיגות הראשונות שהתקיימו ליד מגדל המים שהיה אז קצה העיר, ואת האורחים הרבים שהגיעו גם מחוץ לקריה, להשתתף בשמחה.

אמנם עבדתי והתגוררתי בקריה רק חמש שנים, שנים שהיו מהשנים הקשות ביותר בחיי המדינה 1936-40. אך אני זוכר היטב, את 100 המשפחות הראשונות שנאחזו אז בחולות המפרץ ושזכיתי להיות ביניהן.

הישוב העברי נחלק אז בין תומכי ההבלגה, לבין תומכי הפעולה האקטיבית נגד שלטון המנדט הבריטי והגזירות שהטיל על הישוב היהודי הקטן בארץ ישראל.
באותה עת החלה העלייה הבלתי לגאלית לארץ ואני הצטרפתי לאצ"ל, הארגון הצבאי הלאומי. היה זה לאחר שיוסף בן שלמה מפעילי הארגון נתפס וניתלה ע"י הבריטים.

החל מאותו הרגע בו הצטרפתי לאצ"ל, הייתי צריך להישמר מעינה הפקוחה של המשטרה הבריטית שרדפה את אנשי הארגון. יחד עם זאת ובמקביל, הייתי כל אותה תקופה גם תחת עינו הפקוחה של סלנט מנהל בית הספר, שתמיד תהה להיכן אני נעלם פתאום באמצע יום הלימודים? למה לעיתים די מזומנות אני מגיע בבוקר באיחור לפתיחת הלימודים, וכשאני סוף סוף מגיע, אני עייף, מתנשף ומזיע כאילו הגעתי ממקום עבודה אחר שבו עבדתי כל הלילה, ללא שינה.

את האמת ידעו רק מעטים. האמת הייתה שבלילות רבים עסקתי באימוני נשק, ובהגשת סיוע להעלאתם לחוף של מעפילים בלתי לגאליים, שהגיעו בדרך כלל באישון לילה באניות רעועות לחופי הארץ, ולמזלם הטוב הצליחו להימלט מפני ספינות המלחמה הבריטיות שסגרו את חופי הארץ לעלייה וחיפשו אחריהם.

אני זוכר שבאחת הפעמים, היה זה בסוף שנת הלימודים, הייתי אמור להכין את תעודות הגמר לתלמידים לצורך חלוקתן למחרת היום. באותו לילה נקראתי להגיע בדחיפות לעתלית לקבל את פניה של ספינה מעפילים שהגיעה אל מול החוף. משום מה הספינה התאחרה ואני לא יכולתי לעזוב את המקום, טרם השלמת משימת הורדת המעפילים לחוף.
מיד עם הגעת הספינה התבקשתי להעביר וללוות את המעפילים לקרית ביאליק הסמוכה. רק אז השתחררתי ורצתי ברגל על מנת להגיע לבית הספר בזמן. כמובן שלא הצלחתי להגיע והתעודות לא ממילא לא היו מוכנות, אך כל מי שידע הבין.

באשר לחידה הגדולה המרחפת בחלל האוויר מזה שנים רבות, האם נתפסתי באותה הפעם שבה נאלצתי לברוח דרך חלון הכיתה מפני האנגלים שבאו לחפש אחרי, התשובה היא לא, ולראיה הנה אני כאן.