נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – לוטרשטיין פוליה ומשה
(כפי שסופר ע"י בתם לאה אוראל) - כולל סיפורו האישי של קורט היינץ אוואר, מנחם אוראל)

אמי פוליה ויינשטיין פרנצוסקי נולדה בשנת 1901 בקייב רוסיה, למשפחה מסורתית. סבי היה איש מכובד בקהילה, בעל זקן והדרת כבוד. לו ולסבתי היו 8 ילדים, הוא למד בישיבה והיא פרנסה את הבית. אימי למדה במשך כשנתיים רפואה באודסה ונאלצה להפסיק את לימודיה עקב הפרעות וגירוש היהודים.

אבי נולד ב1898 בעיירה קטנה ליד מוסקבה. השלים לימודיו בטכניקום במוסקבה בהנדסת מכונות. במלה"ע הראשונה שירת כקצין בחיל הפרשים הרוסי.
אימו נפטרה בלידת הילד השני ואביו נישא בשנית לאישה בשם אניטה ויינשטיין פרנצוסקי. כך למעשה הכיר אבי את אימי שהייתה למעשה אחותה הצעירה של אשת אבי השניה. בתקופת היכרותם הייתה רק בת 6, לימים נפגשות שנית ונישאו בשנת 1920.

עקב הפרעות הידועות בשם "פרעות פטלורה" נאלצו שתי המשפחות להימלט מרוסיה. משפחת אימי שהייתה מאוד אמידה, מימשה את רכושה לכסף שאמור היה לסייע בדרך ההימלטות. אך בהגיעם לנהר הדנייסטר הוטבעו ע"י חוליגנים בלב הנהר תוך כדי חצייתו בסירה, רכושם נשדד ורק שתי בנות ניצלו.
הורי שהיו אז זוג נשוי נמלטו באותה דרך אך בנפרד משאר המשפחה וכך ניצלו. הם הגיעו לקישינב שבבסרביה (היום מולדובה), שם נולד אחי הבכור אשר. במשך כארבע שנים שהו שם ואבי הכיר את נציגי הברון שפעלו שם להצלת יהודים. עקב מקצועו המבוקש כמהנדס, הציעו לו לבחור בין עליה לפלשתינה או מעבר לקנדה, למותר לציין כי בחירת אבי הייתה ארץ ישראל.

בשנת 1925 הגיעו הורי באניה ליפו ובכיסם 2 לא"י כשאיש אינו מחכה לבואם. בכסף זה שכרו דירת חדר בשכונת נווה צדק, שם נולדתי אני בפורים 1927. לפרנסתו עבד אבי בפיק"א מיסודו של הברון כמכונאי טרקטורים. אימי רכשה מכונת תפירה "זינגר" וכך סייעה לפרנסת המשפחה.
עקב עבודתו זו, נדדה המשפחה ברחבי הארץ בין מושבות הברון השונות, ראשון לציון, סג'רה היא אילניה (שם נולדה אחותי השניה מלכה), מנחמיה ובנימינה. ב 1931 הגיעו לחיפה והשתכנו באזור רחוב שבתאי לוי בהדר.

בחיפה הקים אבי בית מלאכה עצמאי למכונאות ברחוב סטנטון. ב1934 חשבו לעבור לדירה יותר מרווחת ברחוב ארלוזורוב, אז החלה ההרשמה לרכישת מגרשים בשכונת מוצקין החדשה מיסודו של ארגון המעמד הבינוני. שוב נאלצו לבחור והחליטו על מוצקין. אחת הסיבות הייתה מאוד רומנטית, שלילדים יהיה כייף לשחק בחולות הלבנים.
המגרש ובניית הבית עלו 700 לא"י וב1935 הגענו לביתנו הבנוי בשד' השופטים 74, ואכן נהנינו מאוד לשחק בחולות שהיו כאן בשפע.

את לימודי התחלתי בביה"ס הקטן בבית משפחת רוטנברג בשד' השופטים 41. כיתה אחת לכל הגילים מורה אחת ו11 ילדים. אחר כך עברנו לבית ברזילי לא רחוק משם, היו כבר ארבע כיתות ויותר מורים וילדים. שם אני זוכרת את חגיגות פורים על גג הבית שהיו לשם דבר, גם בגלל החגיגה עצמה וגם משום שאז תמיד חל יום ההולדת שלי. משם עברנו לביה"ס החדש אחדות לאחר שבניתו הסתיימה. המנהל הראשון סלנט היה גם מחנך הכיתה שלי. לימים החליף אותו יצחק שפירא כחלק מהיותו של ביה"ס סניף של הריאלי בחיפה.
בזמן לימודי הצטרפתי לצופים אצל המורה סבוראי שהיה חבר בארגון האצ"ל ואישיות מאוד כריזמטית. הייתי גם ספורטאית במכבי והשתתפתי בתחומי הריצה, הקפיצה והתעמלות מכשירים.

אבי היה נוסע מדי יום ברכבת למפעלו בחיפה שלמעשה עקב מאורעות 1936-9 היה מושבת מעבודה. במוצקין נולדה אחותי השלישית דליה. אבי מכר אז את אקדחו על מנת לממן את שהיית אימי בביה"ח. המצב היה קשה והורי לא יכלו לעמוד בתשלומי המשכנתא, רעב אמנם לא הרגשנו כי הורי ניסו בכל דרך למנוע את זאת מהילדים.

אבי היה חבר במפלגת הציונים הכלליים וכבר מהשנים הראשונות היה פעיל ואיש ציבור בקריה ונבחר גם לועד. אגב, אבי היה זה שליווה את הגב' מוצקין בטכס הנחת אבן הפינה ב1934. אני זוכרת שלא פעם נהג אבי להתייעץ עם אימי בנושאים שונים טרם הישיבות. אבי לא מהמתפשרים ועמד על דעותיו בעיקשות רבה ולא פעם בדעת מיעוט, עד שבשלב מסוים החליט לעזוב את הועד ולהפסיק את פעילותו.

ב1936 ד"ר דוארמן שהגיע מיסוד המעלה, שכר בביתנו חדר ופתח את המרפאה הראשונה בקריה. טיפת חלב נפתחה לא רחוק מביתנו אצל משפחת רבינוביץ בדר השופטים 75 או 77.

עם תום 8 שנות לימודי באחדות, פרצה מלה"ע השניה. רוב הילדים בכיתתי עזבו את הקריה מפחד ההפצצות ונותרנו 14 ילדים בלבד. את ההפצצות עברנו במקלטים בביה"ס. בביתנו בחצר הבית היפהפיה נטועת עצי פרי ופרחים, חפר אבי מקלט שקלקל את כל החצר. עד השלמת בנית המקלט שימש המחסן בחצר כמקלט זמני. עם סיום מקלט הבטון הקבוע, הסתיימה גם המלחמה.

ליד מגדל המים היה המאהל הבדואי. אחת מצעירות השבט ששמה היה פטמה, הייתה נוסעת מדי יום באוטובוס עם כדי החלב והגבינה לשוק בחיפה. מאחר ואני דיברתי ערבית עוד מתקופת מגורינו בחיפה, התידדנו מאד. באחת הפעמים, בקשה ממני לבא לבקר בביתנו כדי לראות פעם אחת איך נראה בית מאבן. הזמנתי אותה וכמנהג הבדואים הביאה איתה כמתנה תרנגולת. אני זוכרת את ההתרגשות הגדולה שלה למראה הבית. כששוחחנו על זה, התוודתה בפני על חלומה לגור בבית אבן וללמוד בבי"ס. חלומה נגוז כשהשיאו אותה כנערה צעירה לבדואי זקן. פגישתנו האחרונה הייתה כשבאה אלינו להציג בפני את תינוקה הבכור ומאז נפרדו דרכנו.

את לימודי התיכון המשכתי בביה"ס האנגלי בחיפה (היום מוזיאון חיפה), במטרה להגיע ללימודי הרפואה. אז חלה אבי אנושות ונאלצתי להפסיק את לימודי, כך גם אחי שלמד הנדסה בטכניון והחל לעבוד לפרנסת המשפחה. אבי אמנם החלים, אך לא שב לאיתנו. בשנת 1949 נפטרה אימי, אבי מכר את הבית ועבר לחיפה, נפטר ב1954.

את בעלי מנחם אוראל (סיפורו בהמשך), הכרתי אצל הגב' גרוברגר ברחוב ברק 34 שהייתה הסורגת השכונתית. הוא הציע ללוות אותי הביתה ומכאן התפתח הרומן עד לנישואנו בשנת 1948. החתונה התקיימה בחצר הבית, האורחים מחיפה לא יכלו להגיע עקב המצב.

מנחם התקבל כחבר ב"אגד". אני הייתי עקרת בית. ב1950 נולד בני אבנר וב 1953 בתי מיכל. כשבגרו הילדים התחלתי ללמד אנגלית והשלמתי את בחינות הבגרות על מנת להתקבל לאוניברסיטה. השלמתי את לימודי לתואר ד"ר בשפה האנגלית. היום אני סבתא לארבע נכדות ונכד.

סיפורו של מנחם אוראל.

נולדתי בברלין שבגרמניה. ב1938 נמלטה אימי מפני הנאצים לאנגליה, כחבר בית"ר סרבתי להצטרף אליה ועברתי לבית סבי. בליל הבדולח נשלחו כל הגברים למחנה דכאו ואני כילד נותרתי לבד. אחד מדודי שנמלט לשוויץ, ארגן קבוצת יהודים לעליה ארצה גילאי 18-60 (עקב קשיי הדרך לא התקבלו קשישים וילדים), ושיכלו לעמוד בעלויות הנסיעה. הייתי ילד מפותח, זייפו את גילי והצטרפתי לקבוצה.

הקבוצה מנתה כ300 איש חברי התנועה הרוויזיוניסטית. ויזות לא היו עד אשר הצלחנו לקבל ויזות לשנחאי בסין. במסווה זה הגענו לאיטליה לעלות על אוניה. ספינת משא שהוסבה לאנית נוסעים ע"י התקנת מאות דרגשים. האניה לא הייתה מוכנה ונאלצנו להמתין, האיטלקים עצרו וכלאו אותנו.

לאחר כחודש וחצי האניה היתה מוכנה ולמרות שמוסוליני הצטרף אז להיטלר, החליטו האטלקים לשחרר אותנו ולאפשר לנו להפליג, כך ב1939 בהיותי בן 15 הגעתי ארצה עם דודי באנית מעפילים.

כאן שוב נעצרנו ונכלאנו בכלא יפו, הפעם ע"י האנגלים מאחר והיינו עולים בלתי ליגאליים. הועברנו למחנה סרפנד (היום צריפין), שם שהינו כ5 חדשים. אז החליטו הבריטים לשחרר אותנו בקבוצות קטנות ולהעניק לנו תעודות זהות מנדטוריות. עברתי לגור בבית משפחה עשירה ברמת גן בסמוך למחנה המעצר, בהמתנה לשחרורו של דודי.

בינתיים, מפחד המלחמה הקרבה החליטה המשפחה להגר לארה"ב והציעו לקחת אותי אתם, בתנאי שאסכים שיאמצו אותי, סרבתי ונשארתי בארץ. למחייתי מכרתי את שעונו של סבי עליו שמרתי עד אז.

כשדודי השתחרר פנינו לסוכנות היהודית. אני הופניתי ע"י מחלקת עלית הנוער למשפחה בקרית מוצקין שבקשה כמו משפחות רבות אחרות, לקלוט בביתה ילד יהודי בודד שהגיע כפליט מלחמה, דודי נשלח לנהריה.

הגעתי למשפחת ולש בעלי קונדיטוריה בקריה ובמשך כשנתיים עבדתי עבורם בקונדיטוריה בכל עבודה קשה. בתמורה קבלתי מזון ומגורים. כעבור שנתיים עזבתי ועברתי לדירת חדר בקרית אליהו ועבדתי בבנית מחנה הצבא הבריטי בסמוך.

ב1942 התגייסתי לצבא הבריטי לבריגדה היהודית שאיתה שרתתי בתחילה בארץ בנגב, למערך הגנה מפני צבא רומל במידה ויגבר על הצבא הבריטי באל עלמיין. ההתגייסות הייתה בהנחיית מנחם בגין מפקד האצ"ל שהורה לנו להתגייס לצבא, לאחוז בנשק ואם נגזר עלינו למות, לפחות ניקח בדרך כמה חיילים גרמנים.

לאחר תבוסת רומל הועברה הבריגדה לאירופה ובשנת 1945 הגעתי למחנה ההשמדה ברגן בלזן, כמה ימים בלבד לאחר שחרורו. המראות הנוראיים שראינו שם מלווים אותי עד היום. התנדבתי להשאר תקופת זמן נוספת בצבא הבריטי, תחת מסווה זה עסקנו בהברחת יהודים ניצולי השואה ממרכז אירופה למערבה בדרך לארץ ישראל.

ב 1946 חזרתי ארצה והחלטתי לחזור לקרית מוצקין. שם שכרתי חדר בביתה של הגב' גרוברגר הסורגת השכונתית. באחד הימים הגיעה לשם נערה צעירה שמשכה את תשומת ליבי, וההמשך ידוע.