נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – זיגל חנה (אניה) ומרדכי (מוטקה)
(כפי שהועבר ע"י ילדיהם יוסי זיגל וטובה וגמן)

אימנו חנה (אניה) לבית איידלסברג, נולדה בעיירה טלוסטה שבחבל גליציה בפולין. בהיותה בת 24 עלתה ארצה כחלוצה, במסגרת חברותה בתנועת הנוער החלוצית "גורדוניה", לאחר שעברה בפולין הכשרה לעבודת האדמה. לקרית מוצקין הגיעה ב1935, והתגוררה בבית ידידי המשפחה ברחוב הרב קוק. הקריה שאך זה הוקמה על דיונות של חול הייתה קטנה, בית פה בית שם, כמעט ללא כבישים. המשפחה המאמצת התפרנסה מבישול ארוחות חמות לפועלים, ברובם הגדול רווקים, שעבדו בבניין בקרית מוצקין ובסביבה הקרובה. "מסעדת הפועלים" פעלה באחד מחדרי הבית אשר הוכשר במיוחד לצורך זה. אימנו סייעה בידיהם בבישול והגשת האוכל לסועדים.

הורי אימי ושאר בני משפחתה שנשארו בפולין, נספו כולם בשואה להוציא אח אחד, חיים (מוניה) שהצליח להימלט ולעלות ארצה ב1939 ממש ערב פרוץ מלה"ע ה2. חיים, גם הוא פעיל בתנועת גורדוניה וממדריכיה. כאשר הגיע לקריה, החל לעבוד כמקרין הסרטים בקולנוע הראשון בקריה, במועדון החייל העברי שהיה אז בצמוד למגדל המים.

אבינו מרדכי זיגל (מוטקה), נולד בעיירה פשמישל שבדרום פולין. בשנת 1928 בהיותו בן 23 עלה ארצה. את דרכו בארץ החל בבית אחיו הנשוי בפתח תקווה, שעלה ארצה שלוש שנים קודם לכן.
בעקבות פציעה ברגלו, נשלח אבא לעבור ניתוח מסובך בוינה שבאוסטריה. במהלך החלמתו, התוודע למוסיקה הוינאית ולמד את ריקודי התקופה. כשחזר ארצה, הביא איתו גרמופון (פטפון) ואוסף תקליטים גדול שברובו הגדול היה נעימות של ואלסים וינאיים. למרות הפציעה הוא היטיב לרקוד והיה למורה לריקודים סלוניים. הוא לימד זוגות ובודדים ריקודי ואלס, פוקסטרוט וטנגו. מכשיר הגרמופון ואוסף התקליטים, זכורים לנו כחלק בלתי נפרד מתמונות ילדותינו וכמובן המנגינות שהושמעו מהם.

מששמע כי בארץ מתפתחת שיטת בניה חדשה של בלוקים חלולים, נסע לעיר לוד הערבית ולאחר שעבר הכשרה, הוסמך כבנאי מקצועי. אז נודע לו שבאזור מפרץ חיפה בונים שכונות חדשות ודרושות ידיים עובדות. לכן החליט לעבור לקרית מוצקין, שהחלה אז להיבנות. כרווק נהג לאכול את ארוחותיו ממש באותה "מסעדה" בה עבדה אימנו. כאן נרקם הרומן ביניהם ובשנת 1937 והקימו כאן משפחה.

כזוג נשוי גרו תחילה בשכירות ברחוב אושה, בבית משפחת בן-דב, שם נולדתי אני יוסי כבנם הבכור. ב1942 במהלך מלה"ע ה2, הופצצה הקריה מהאוויר ע"י מטוסי הצבא האיטלקי. בבית ברחוב אושה בו התגוררנו, לא היה מקלט. מאחר וגם בסביבה הקרובה לא היה מקלט, שקלו הורינו לעבור להתגורר בבית שיש בו מקלט. לאחר שבדקו בתים אחדים בקריה, הגיעו בין השאר, לבית ברחוב הרב קוק וסיכמו עם בעלי הבית להמשיך את המו"מ למחרת. באותו לילה, במהלך ההפצצה, נפגע ונהרס הבית כולו, דייריו למרבה המזל ניצלו מאחר והיו במקלט. היה זה בית משפחת פינקלשטיין (יהלום).

בסופו של דבר, מצאו חדר להשכרה בבית ברחוב ברק, שבחצרו היה מקלט, בשכנות למשפחות לוין, זוננשיין, פינס ולמשפחת ד"ר מנצל. כאן נולדתי אני בתם טובה.
רק ב1951 סיים אבא לבנות את ביתנו ברחוב הילדים, בשכנות למשפחות גוטניק, הוק ולנדס, ועברנו לגור בו. אגב, רחוב הילדים בו גרה המשפחה, נקרא על שמם של חמישה ילדים בני הקריה, שנהרגו בפיצוץ שארע תוך כדי משחק בפגז(?) חי בחורשה שליד תחנת הרכבת, בשנת 1948. לידה היה בסיס של הצבא הבריטי.

רחוב הילדים היה מיוחד בכך, שבצידו האחד היו מגרשים לבניה עצמית ומולם בנתה חברת רסקו דירות לעולים חדשים במבנים מאורכים, מעין שכונת רכבת. עולים חדשים אלו נעזרו רבות ע"י הורינו. הם היו נכנסים לביתנו שהיה בית פתוח. תמיד מצאו אצלנו אוזן קשבת למצוקותיהם והיו יוצאים מעודדים, כשהם מצוידים בעצה טובה.

הורינו היו שניהם מעורבים בפעילות ציבורית ובעיקר בכל מה שקשור לעזרה הדדית ובנכונות לעזור בכל הדרוש בקהילה. אמא השתתפה בעזרה לגרעין שהכין את עצמו בקריות להקים את קבוץ חניתה (במסגרת "חומה ומגדל), והיתה שותפה ל"מעשה" גם בליל העלייה לקרקע. היא היתה פעילה בארגון ויצו ובפעילויות נוספות עליהן לא כל כך הרבו לספר בבית, מחמת היותן פעילויות "שו-שו".

אבא גויס יחד עם תושבי קרית מוצקין רבים אחרים במלחמת העצמאות ופעל במסגרת המבצע לשחרור הגליל.
רוב הזמן עבד במקצועו כבנאי עם קבלני בנין פרטיים וגם בחברת רסקו. בשנות ה50 עבר לעבוד במפעל דשנים.