נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – גרייצר צילה ויצחק
(כפי שהועבר ע"י בתם תחיה בנדקובסקי)

משפחת גרייצר הגיעה לקרית מוצקין באמצע שנת 1937. המשפחה כללה את הורי יצחק וצילה, אותי תחיה ואת אחי הקטן מרדכי (מוטל'ה).
אבי יצחק, היה בעל מכונית קטנה (אטרקציה מיוחדת באותם הימים), להובלת מצרכי מזון מחיפה לקריה. אימי צילה, היתה עקרת בית.

מיד עם הגעתנו לקריה, התחלתי את לימודי בבית הספר אחדות, בכיתה ב'. המורה ומחנכת הכיתה הייתה המורה יפה לחובסקי. היחסים בין הילדים למורה היו כל כך קרובים, כך שפעמים רבות נהגנו ללכת אחר הצהריים לביתה, שם עסקנו יחד בכל מיני מלאכות ועבודות יד, כשהיא גם נוהגת לעזור לאותם התלמידים שהתקשו בקריאה.

תקופת מלחמת העולם השנייה בקריה, מעוררת אצלי זכרונות רבים. רעש מנועיהם של המפציצים האיטלקים בחלופם בשמי הקריה, בדרכם להפציץ את מתקני בתי הזיקוק. פעמים רבות הטילו המטוסים את הפצצות במקומות שונים, פרט לבתי הזיקוק. באחת הפעמים, פגעו בקו צינור הנפט או במיכל דלק של חברת I.P.C במפרץ, הדלק בער ימים רבים, וכל הקריות כוסו בעשן שחור, אור הלהבות הגדולות האיר את הקריות בלילה כמו באור יום.

אחת הפעולות שנקטו הבריטים כנגד ההפצצות מן האוויר היתה, הפרחתם לאוויר של בלונים לבנים גדולים, עם הישמע קול מנועי המפציצים בהתקרבם לחופי הארץ, על מנת להפריע להם להתקרב למטרה.

כמעט בכל חצרות הבתים בקרית מוצקין, נחפרו בחול מקלטים, אליהם נהגו לרוץ להסתתר בעת השמע צופרי האזעקה, עד שנשמעה צפירת הארגעה. לא כולם יכלו לשאת את המתח, ותושבים רבים עזבו את הקריות למקומות מרוחקים יותר מהמפרץ, כמו לקרית עמל, אזור השרון ולעמקים.
אנו התארחנו אצל דודינו במגדיאל. אוכל לא היה חסר, תפוחי אדמה גדלו בחצר, היה שם לול גדול שסיפק ביצים, תפוזים קטפנו היישר מהעצים בפרדס, ובעיקר, היה שקט.

אותה עת החלה תקופת הצנע שנמשכה גם אל תוך שנותיה הראשונות של המדינה. מצרכי המזון ניתנו בהקצבה. אני זוכרת שכבד קצוץ שהיה אהוב עלינו, הכינו משמרים, ועוגות הכינו מבטטות מבושלות.

האירוע הטראומטי והקשה ביותר הזכור לי, הוא אותו יום בו כינסו את כל תושבי הקריה בבית הכנסת הגדול, אותנו התלמידים הביאו מבית הספר, ו"איש" אחד שהגיע מאירופה, סיפר לנו על מחנות ההשמדה, דבר שעד אז לא ידענו על קיומו, ולמה שאולי ידענו, לא יכולנו להאמין.

במלחמת השחרור, היה אבי נוסע מדי יום במכוניתו דרך ואדי רושמיה לחיפה, על מנת להמשיך ולהביא לקריה מצרכי מזון, ירקות ומכולת לקריה כולה. הנסיעות הללו היו כרוכות בסיכון רב, מאחר והצלפים הערבים בדרך, ירו בו כל זמן הנסיעה לאורך הדרך, בעיקר מבתי הערבים בשכונת חליסה ומבית הנג'אדה, שם היו להם עמדות מבוצרות. רק בערב פסח תש"ח, שוחררה חיפה והדרך נפתחה לבטחה.

גם זיכרונות שמחים שמורים איתי, בעיקר מהחגיגות שהתקיימו בבית הספר אחדות. חגיגת ט"ו בשבט הגדולה שבה נטענו את חורשת האקליפטוסים בבית הספר. פתיחת מגרש המשחקים הראשון ברחוב השופטים, במקום בו עומד היום בית התרבות ומועדון הקשישים ברחוב גושן. חגיגות חנוכה שנערכו במועדון החייל העברי למרגלות מגדל המים. חגיגות הביכורים שבהן נהגה להנעים את אוזנינו תזמורת המנדולינות בהנהלת המורה לזמרה צבי סופר, ועוד.

אני עזבתי את קרית מוצקין בשנת 1960, אחי מוטל'ה הצטרף לימים לקיבוץ משגב עם.
הורי המשיכו להתגורר בקרית מוצקין, עד לפטירתם, אבי בשנת 1968, אימי בשנת 1984.