נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – אייזנר צילה ועמנואל
(כפי שסופר ע"י צילה אייזנר)

הורי משפחת פורורילה ילידי פולין, היגרו לגרמניה, שם נולדתי אני ב1915 בברלין. אח"כ עברה המשפחה לדרייזדן.
ב1935 בהיותי בת 20, גורשתי מגרמניה עקב פעילותי הפוליטית נגד המפלגה הנאצית. הייתי אסורה 4 חדשים עד למשפט, אז גורשתי לדנמרק. בדנמרק הכרתי את בעלי עמנואל. לאחר שנישאנו עלינו יחד ארצה ב1936 באניה גלילה והגענו לנמל יפו כשאני בהריון עם בני הבכור.

ביפו, חיפשתי את אחי שעלה ארצה לפני, אך לא מצאתי אותו. את הלילה הראשון שלנו בארץ, עשינו על רצפת גמנסיה הרצליה. למחרת הועברנו לקיבוץ, אך אנשי הקיבוץ שזיהו שאני בהריון סרבו לקלוט אותנו. כשהעמסנו את המזוודות על העגלה כדי לשוב ליפו, נקרעה אחת המזוודות ובעלי עמנואל שלמד את מקצוע הסנדלרות, שלף את כליו ותיקן את המזוודה. אנשי הקיבוץ שנזקקו לסנדלר, חזרו בהם מהחלטתם וביקשו מאתנו להישאר, אלא שהפעם אנחנו סרבנו.

בתל אביב הפנו אותנו להכשרה של קיבוץ "פלוגת הים" בסמוך לקרית חיים. כאן במאהלי הקיבוץ נולד בני הבכור. לאחר הלידה חליתי מאד והרופאים לא זיהו את המחלה. נשלחתי לבית החולים בעפולה, שם הסתבר כי חליתי בטיפוס. בעלי שנהג לבקר אותי בשבתות ממש הסתכן בנפשו. הייתה זו תקופת המרד הערבי והנסיעה ברכבת לעפולה הייתה כרוכה בסכנת התנכלות מצד הערבים, רוב נוסעי הרכבת. לאחר שהחלמתי, נזקקתי בהוראת הרופאים לתקופת הבראה. קיבלתי 10 לא"י דמי נסיעה לתל אביב, את השהות סדרתי בעצמי אצל קרובי משפחה.

ב1937 החלטנו לעזוב את הקיבוץ, בעלי עבד אז קשה מאד עבור הקיבוץ כסבל בנמל חיפה, ובתמורה לא קבלנו כלום. קרוב משפחה שהגיע אז ארצה כשברשותו מעט כסף, סייע לנו לשכור דירה בקרית מוצקין ברחוב רנ"ס 2. אח"כ עברנו למספר 4 שם התגוררנו 40 שנה.
בתמורה להלוואה שנתן, עבדתי עבורו בכל עבודות הבית, עד שהחזרנו את ההלוואה. לצרכי פרנסה פתח בעלי סנדלריה בחדר אחד מתוך השלושה שהיו. בכוחות עצמו פיתח את עסק הסנדלרות ולמד אורטופדיה תיאורטית והיה לסנדלר ידוע ומוביל בקריה.
חדר אחר השכרנו למשפחה בת 4 נפשות. אבי המשפחה, מהנדס כימיה בכיר לא מצא עבודה ואם המשפחה נאלצה לעבוד לפרנסתה ככובסת. כשנבנו בתי הזיקוק מצא שם עבודה ולימים היה לכימאי ראשי בבתי הזיקוק. אז יצאה המשפחה מביתנו ובמקומה נכנסה משפחה אחרת. רוב משפחתי נספתה בשואה, אך כל מי שנותר בחיים והגיע ארצה, עבר תחילה בביתנו עד שמצא פתרון מגורים ועבודה.

כזוג צעיר נהגנו לבלות מדי פעם בקפה פינתי שנפתח תחילה ע"י משפחת קורנבלום אצלם גם עבדתי במטבח, אח"כ הועבר למשפחת שטראוס. הם גם הביאו תזמורת ואפשר היה לרקוד שם. גם חיילים אוסטרלים ואנגלים נהגו לבא לבית הקפה ולא פעם היו משתכרים. על מנת שלא יהרסו את המקום, נהגו לתת להם קנקן בירה לדרך ומיד בצאתם סוגרים את הקפה. מאותה תקופה מלה"ע ה2, אני זוכרת את ההפצצות מהאוויר בעיקר בלילות ירח. בעיקר את הפצצה הגדולה שפגעה בצינור הנפט I.PC, העשן השחור לכלך לנו את כל כביסה. לנו לא היה מקלט בבית ורצנו למקלט בחצר ביה"ס אחדות שהיה חפור בחול. לבעלי היה כלב שהיה הראשון שרץ למקלט וכולנו אחריו.

בעלי עמנואל היה איש תרבות ומוסיקה כמו גם איש ציבור. התנדב לפעילות כמזכיר בארגון בעלי המלאכה, והיה רוכב על אופניו לפגישות בחיפה. לאחר תקופה החליט לסגור את הסנדלריה ולפתוח סניף של הארגון בקריה. לילה לפני פתיחת הסניף, לקה בהתקף לב, ויתר על הרעיון וחזר לעסוק בסנדלרות.

ב1947 נולדה בתי אסתר מלכה, שנה טרם הקמת המדינה. לאחר הקמת המדינה החלה בארץ תקופת ה"צנע" והיה לנו מאד קשה. אז התחלנו לגדל בבית תרנגולות. רכשתי 500 אפרוחים אותם גידלתי תחילה בתוך הבית, בעלי אסף קרשים מכל מיני בנינים שנבנו בסביבה ובנה בחצר הבית לול. את הביצים הייתי צריכה למכור לתנובה בקרית חיים ובתמורה קבלנו היתר לרכוש מזון לעופות. אח"כ נוספו גם אווזים וברווזים. פה ושם ובהסתר, הצלחנו למכור כמה ביצים ועופות שלא דרך תנובה לשכנים וכך הצלחנו להתקיים. לאלה שלא היה כסף לשלם, היינו נותנים בחינם. פרט לכך הייתה לנו בחצר גינת ירק גדולה ומגוונת, חלק לשימוש פרטי, חלק מכרנו וחלק תרמנו לנזקקים.

בעלי נפטר ב1976. היה זה בעיצומו של המעבר לביתנו הפרטי ברחוב אוסישקין 32.
בני אורי היה לימים למנכ"ל כימיקלים לישראל, עד פרישתו לגמלה, מתגורר כיום ברמת השרון.
בתי נישאה ובנתה את ביתה מעל ביתי, אם לשתי בנות ועובדת בספרייה בקריה.