הרעיון הבסיסי להקמת שכונה למעמד הבינוני בסביבות חיפה, צץ ועלה כבר בשנת 1932. אחת הסיבות העיקריות להתרקמותו של הרעיון, הייתה כברגם אז בעיית הנדל"ן, (נכסי דלא ניידי – היינו קרקע). עלותם הגבוהה יחסית של הקרקעות והבתים בשכונות חיפה, שנחשבה כבר אז ובקנה המידה של אותם ימים מטרופולין, לא אפשרו לאנשים המשויכים למעמד הבינוני, לרכוש בה מגרש או חלקת אדמה על מנת לבנות עליה את ביתם.
אנשי ארגון המעמד הבינוני, נדרשו למצוא פתרון לסוגיה. אלה חקרו ומצאו, כי האפשרות היחידה בה יוכלו אנשי הארגון לממש את חלומם לבניית שכונת מגורים בקרבת חיפה, תהיה רכישת מגרשים במחירים ההולמים את יכולתם על אדמות הקק"ל, (הקרן הקיימת לישראל). זאת כמובן, במידה וקק"ל אכן תיאות להקצות ולהעמיד לרשות היזמים את הקרקעות הנדרשות.
אמרו ועשו. הפניה נענתה בחיוב. בחודש פברואר 1933 נאותה הנהלת הקק"ל להעמיד לרשות היזמים שטח אדמה בן 300 דונם.
דרישה אחת העמידו אנשי הארגון בפני הנהלת הקק"ל. חובה על השטח שיוקצה להקמת השכונה, להיות בסמוך לשכונת העובדים החדשה שכבר קיימת, הלא היא – קריית חיים. זאת, בנימוק כי הקרבה של השכונה החדשה לשכונה הקיימת, תקל עליהם את חבלי הקליטה וההסתגלות ברחבי עמק זבולון, אשר היה די שומם מישובים ומתיישבים באותם ימים.
לא בנקל נענתה בקשה זו. הנהלת הקק"ל העדיפה משיקולים מדיניים ופוליטיים, לפרוס עד כמה שאפשר את מערכת הישובים אותם היא מקימה, במרחבים גדולים ככל האפשר. כנהוג במקומותינו, היו קצת ויכוחים וכעסים, קצת חילופי דברים ומכתבים, קצת לחצים פוליטיים, עד שלבסוף הוכרעה הכף לטובת חברי הארגון.
כך, בקיץ 1933 אושרה הקצאת הקרקע ונעשתה חלוקת המגרשים הראשונה. 215 מגרשים אחידים, כל אחד גודלו – דונם אחד !!! מהר מאוד עמדו חברי הנהלת הקק"ל על "טעותם" .... והזדרזו להגיש תכנית מתקנת לפיה צומצמו "במקצת" המגרשים, גודל המגרש הועמד על 32 הדונם ליחידה.
שינוי זה, גרם להפסקת העבודות שחלקן כבר החלו, חלוקת המגרשים תוכננה מחדש ובחודשים ינואר – מרץ 1934, התחדשה העבודה והקמת השכונה יצאה לדרך.
ה"שמועה" בדבר השכונה העממית החדשה המוקמת ורוקמת עור וגידים, התפשטה כמו אש בשדה קוצים בחוגי המעמד הבינוני. ככל שהתקרב מועד הגרלת המגרשים ותחילת העבודות, התארכה רשימת המועמדים המעוניינים.
בתחילת 1934 עמדה רשימת המבקשים על כ 400 !!! משפחות. המספר המפתיע והבלתי צפוי של המבקשים והלחץ שנוצר בעקבותיו, הצריכו שינוי נוסף בתכניות. השטח שהוקצב להקמת השכונה הוגדל משמעותית והועמד על 444 !!! מגרשים, 32 הדונם ליחידה.
כך, עוד בטרם נבנה בה הבית הראשון, כמעט והכפילה השכונה את "אוכלוסייתה".
חברי הנהלת הארגון, הטביעו כבר אז את חותמם על אופייה העתידי של ה"שכונה". נושאי איכות החיים, דת, רווחה, חינוך, תרבות וכד', ראויים היו לדעתם שיתוכננו מראש ויטופלו בכובד ראש ראוי.
כך הקפידו מייסדי השכונה מראשיתה, להקצות שטחי קרקע לצרכי ציבור. שני דונם להקמת בית כנסת, מגרש בן עשרה דונם שוריין לצורך הקמת בית ספר, שני דונם לגני ילדים, ארבעה דונם לבית העם, מגרש למרפאה ציבורית, ושישה מגרשים בסך כולל של שמונה דונמים למרכז מסחרי.
עבודת התכנון נמסרה לפרופסור המלומד מר אברקרומבי, מומחה לבנין ערים מליברפול שבאנגליה הרחוקה, שהוזמן ע"י הנהלת הקק"ל והחברה הכלכלית הארצישראלית, להגיע לא"י (ארץ ישראל), לבדוק את השטח, לתכנן את השכונה כראוי ולפקח ולעמוד מקרוב על ביצוע התכנית.