טכס הנחת אבן הפינה לקרית מוצקין התקיים ב1934, הבתים הראשונים החלו להיבנות ב1935, שמות הרחובות הראשונים ניתנו ב1936 ואחד הראשונים שבהם היה רחוב רנ"ס (רבי נחום סוקולוב) ע"ש נחום סוקולוב.
הרחוב שנבחר הינו אחד הרחובות הראשונים בקריה. לאורכו נבנו חלק מהבתים הראשונים, בקצהו המערבי הוקם המבנה הראשון והחשוב בקריה, מגדל המים, בקצהו המזרחי מבנה הציבור הראשון שהוקם בקריה, ביה"ס "אחדות". לא לחינם נבחר רחוב זה, האיש ופעילותו למען ההתיישבות בארץ ישראל בכלל ולמען קרית מוצקין היו ראויים למלוא ההערכה. להלן תולדות חייו ופעילותו של האיש.

נחום סוקולוב (1859-1936), מנהיג ציוני, סופר, מחלוצי העיתונות העברית.

נולד בווישוגרוד שבפולין (אז בתחום רוסיה). בבית משפחתו התחנך על ברכי התרבות היהודית במקביל לרכישת השכלה כללית. בין היתר שלט במספר רב של שפות.

בהיותו בן 15 התפרסמה רשימתו הראשונה בשבועון "עברי אנוכי". שנתיים אח"כ החל לפרסם רשימות בעיתון "הצפירה ", תחילה בנושאים מדעיים ואח"כ במגוון רחב של נושאים. בתוך פרק זמן קצר היה לאחד מכתביו הנודעים. ספרו הראשון "מצוקי ארץ" (1878), שעסק במדעי הטבע, יצא לאור בטרם מלאו לו 20 שנה.

ב-1880 העביר את מגוריו לוורשה והחל לכתוב בקביעות בעיתון "הצפירה". אז החל לפרסם טור קבוע בעיתון תחת השם "הצופה לבית ישראל", שהיה פופולארי מאוד בקרב יהודי מזרח אירופה.
בשנות ה-80 של המאה ה-19 הרבה בכתיבה בעברית, ביידיש, בפולנית וברוסית. ב-1882 פרסם את הספר "שנאת עולם לעם עולם", שנושאו היה האנטישמיות נגד העם היהודי. ב-1885 תרגם ועיבד את ספרו של לורנס אוליפנט "ארץ הגלעד" והוציאו לאור בעברית תחת השם "ארץ חמדה". באותה שנה החל להוציא לאור את המאסף הספרותי "אחיאסף". ב-1886 היה "הצפירה" ליומון וסוקולוב אז בן 27, התמנה להיות עורכו.

בראשית דרכו היה יחסו של סוקולוב לתנועת "חיבת ציון", לציונות ולהרצל מסויג. בקונגרס הציוני ה-1 בשנת 1897, בו השתתף כעיתונאי שהגיע אך ורק לסיקור האירוע, נשבה בקסמיו של הרצל והפך לציוני נלהב ומסור.
בשנת 1906 התמנה לתפקיד המזכיר הכללי של התנועה הציונית וב-1907 ייסד את שבועון התנועה בשפה העברית "העולם", והחל לערוך אותו.

החל מאותה עת היה שמו קשור בפעילותה של התנועה הציונית. הרבה לנסוע ברחבי העולם על מנת להציג ולהפיץ את הרעיון הציוני, ונודע כאחד מגדולי הנואמים שקמו לתנועה הציונית.
קובץ מאמריו (1902), תרגום סיפרו של הרצל "אלטנוילנד" שיצא לאור תחת השם "תל אביב", (מכאן שמה של העיר), ספר היובל של "הצפירה" (1912) הוסיפו על המוניטין שיצאו לו בעולם היהודי.

בשנת 1914 עבר להתגורר בלונדון, שם החל לפעול למען רעיון "הבית הלאומי" לעם היהודי בארץ ישראל, הרבה להיפגש עם מדינאים ואישים מרחבי העולם, בהם גם האפיפיור בנדיקטוס ה-15, ומילא תפקיד חשוב לצדו של הד"ר חיים ויצמן בהשגת הצהרת בלפור בשנת 1917.

למרות פעילותו הציבורית הענפה לא זנח את עבודתו הספרותית, וגולת הכותרת שלה אחרי מלחמת העולם הראשונה הייתה ספרו שיצא לאור בשנת 1919 באנגלית "ההיסטוריה של הציונות 1600-1918". חשיבותו של הספר ופרסומו דווקא בשפה האנגלית, הייתה בחשיפת מסמכים ועדויות על א"י, על הקשר האמיץ שבין היהודים והיהדות לארץ ישראל, ועל מאמציהם של לא-יהודים להקים מדינה יהודית בא"י.

בשנת 1919 עמד בראש המשלחת היהודית לוועידת השלום בורסאי, לאחר מלחמת העולם הראשונה. הנאום שנשא על זכותו של עם ישראל לשבת בארצו הטביע את רישומו על כל שומעיו.

החל משנת 1921 ועד פטירתו בלונדון בשנת 1936 שימש בתפקיד יו"ר כל הקונגרסים הציוניים, ובין השנים 1931-1935 היה לנשיאה הרביעי של ההסתדרות הציונית העולמית.

בשנת 1956 הועלו עצמותיו ארצה ונטמנו בהר הרצל בירושלים. על שמו הקיבוץ שדה נחום בעמק בית שאן.