רחוב אוסישקין הנמשך ממזרח ליד האנדרטה לזכר פיצוץ שיירת הנשק וקצהו המערבי נושק לשד' ויצמן, יוצר למעשה מעין קו גבול בין מוצקין הותיקה "הראשונית" שמדרום לו, לבין השכונות הצפוניות שנבנו בתקופות מאוחרות יותר ולאחר פטירתו של אוסישקין.

כמי שעמד בראש הקק"ל בשנות השלושים, היה אוסישקין אחד התומכים הנלהבים של ההתיישבות היהודית במפרץ חיפה בכלל וקרית מוצקין בפרט. נוכחותו ודבריו החמים במעמד הנחת אבן הפינה לקרית מוצקין ב1934, הקנו לו מעמד של "אוהד" ו"יקיר" הקריה אצל פרנסיה.

במהלך השנים הראשונות בהן ניהלו פרנסי הקריה מאבקים קשים ועקרוניים עם הנהלת הקק"ל, (ראה כתבות נפרדות), היה אוסישקין האוזן הקשבת, איש הפשרות ו"הכותל המערבי" לפניותיהם וקובלנותיהם. להלן קורות חייו ופועלו.

אברהם מנחם מנדעל אוסישקין נולד ברוסיה הלבנה בשנת 1863. כנער היה קורא נלהב של סופרים ועיתונאים יהודיים בני זמנו, שכתבו ופרסמו ספרים ומאמרים בשפה העברית. על רקע זה התפתחה בהמשך פעילותו הענפה למען תחייתה של השפה העברית.

הפוגרומים שנערכו ביהודי דרום רוסיה בשנת 1881, השפיעו עליו קשות ומתוך כך החלה להתרקם אצלו ההבנה והאמונה, כי מקומם של היהודים הוא במדינת היהודים, ארץ ישראל. אוסישקין לא הסתפק באמירה בלבד, אלא הצטרף לשורות תנועה הציונית ובתוך תקופה קצרה היה לאחד מראשי תנועת "חיבת ציון" ברוסיה.

לאחר שסיים את לימודי הנדסה טכנית במכון הטכנולוגי במוסקבה, החל לעסוק בתעמולה ציונית, גיוס כספים ובבד בבד פעל ללימוד והקנית השפה העברית לנוער היהודי. כמי שהיה מזוהה עם ה"ציונות המעשית", החל בארגון וגיוס קבוצות צעירים חלוציים להגשמה ועליה לא"י, בעיקר להתיישבויות חקלאיות.

לראשונה ביקר בארץ ב1890. בשנת 1897 השתתף כנציג חובבי ציון ברוסיה, כציר בקונגרס הציוני הראשון. בקונגרס השני נבחר לכהן כחבר "הועד הפועל הציוני". במסגרת התנועה הציונית, ייצג את הזרם המעשי והיה מראשי "הציונות המעשית" שהדגישה את חשיבותו של מימד ההתיישבות בארץ ישראל.
בביקורו השני בארץ ב1903, יסד בזכרון יעקב את "הכנסיה הגדולה של יהודי א"י" ואת "הסתדרות המורים העבריים".

באותה שנה, כשהביא הרצל בפני הקונגרס הציוני את התכנית הידועה כ"תכנית אוגנדה", שפירושה המעשי היה דחיית פעילות ההתיישבות בארץ ישראל. אוסישקין שבחזונו ראה את המדינה היהודית משתרעת על כל שטחי ארץ ישראל ובעלת רוב יהודי מוחלט, היה מראשי המתנגדים לתכנית ואפילו כ"תחליף זמני" כפי שהוצגה ע"י הרצל.

עוד קודם לכן, משעלתה על הפרק בקונגרס הציוני שאלת הקמתה של הקרן הקיימת לישראל, היה אוסישקין בין תומכי הרעיון הנלהבים. כשנה לאחר הקמת הקרן ב1901 פנה אוסישקין לראשי הקהילות ולחברי הקונגרס בכרוז שבו כתב : "אני קורא לכם אחים, לעבודה קשה ומייגעת, אבל כבירה ונאצלה בתכליתה, גאולת א"י למען עם ישראל".
בכרוז אחר כתב : "אין להחמיץ כל הזדמנות, כל אסיפה, כל פגישת רעים, כל מסיבה, כל שמחה ונשף לשם איסוף כספים למען הקרן הקימת לישראל".
במסמך לצירי הקונגרס השביעי תחת השם "הפרוגרמה הציונית שלנו", תבע להלאים קרקע באמונה ש"הלאמה תוכל להתגשם רק ע"י הקק"ל", וקרא לא להסתפק "בעבודה הפוליטית" אלא לעבור מיד "לעבודה המעשית" בא"י ולהשיג זיכיון להקמת מדינה יהודית "גם מלמעלה וגם מלמטה".

בשנת 1918 התיישב בארץ. בשנת 1919 היה חבר במשלחת הציונית לועידת השלום בפריס.
ב1923 נבחר לנשיא הקק"ל, תפקיד בו כיהן כשני עשורים עד יום מותו ב 02.10.41. בתקופה זו ביצעה הקרן את רכישות האדמה הגדולות שלה. מחליפו היה ברל כצנלסון (ראה כתבה נפרדת).

כאמור, בתקופתו ב1924 נגאלות בין היתר אדמות מפרץ חיפה, וביוזמתו בראשית שנות ה30 מוקמות שכונות המפרץ הראשונות ובהן קרית מוצקין ב1934.
מטבע הדברים ומתוך אמונתו בשלמות הארץ היה מראשי המתנגדים לתכנית החלוקה.