סקירה מלאה
קריית מוצקין השוכנת בעמק זבולון נוסדה ב-9 באוקטובר 1934 (תרצ"ה), ונקראה על שם ליאו-לייב מוצקין, מיוזמי הקונגרס העולמי הציוני, שנפטר בשנת 1933. קריית מוצקין הוקמה על ידי חיפאים מהמעמד הבינוני, והתבססה על עקרונות קואופרטיביים ועל עזרה הדדית, תוך מתן חופש פעולה ליוזמה חופשית בתחומי הבינוי והשירותים.
מסילת הרכבת קהיר-בירות הייתה דרך התחבורה היחידה שקישרה את הקריה עם יישובי הסביבה. לקריה מוצקין נודעה חשיבות אסטרטגית רבה. כשכונה הצפונית ביותר בין חיפה לנהריה, היא שימשה נקודות תצפית והגנה נגד כנופיות. מגדל המים של היישוב היווה נקודת קשר בין היישוב העברי לבין היישובים המנותקים בגליל המערבי ובעמק זבולון. בשנת 1931 נחפרה באר המים הראשונה, והוחל בהקמת מגדל המים, תוך התמודדות עם הביצות, עם החום הכבד ועם ניסיונות הטרפוד של הבדואים, שהצריכו הבאת סטודנטים מהטכניון להגן במקלות על המתיישבים.
ב-1935 נבנה בית ספר "אחדות", בו למדו תלמידים מכל הקריות, ושימש גם כמשכן למפגשי תרבות ומוסיקה לתושבים. ב-1940 מונתה מועצה לניהול הקריה, וכעבור שנה נבחרה מועצה מקומית. במלחמת השחרור התנהל סמוך לבתי הקריה קרב נועז ומכריע במערכה על שחרור חיפה, ויחידת פלמ"ח מחטיבת יפתח בלמה שיירה של כוחות ערביים שנסעה מלבנון לחיפה.
ערב מלחמת השחרור התגוררו בקריה 3,500 תושבים. גלי העלייה ממזרח אירופה ומצפון אפריקה הגדילו את אוכלוסייתה. בשנת 1976 קיבלה קרית מוצקין מעמד של עיר.
בשנת 1976 הוכרזה קריית מוצקין כעיר ואם בישראל.
בסוף שנת 1988 החליטה ועדה של משרד הפנים על סיפוח שטחו של מחנה כורדאני (870 דונם) לעיר. בשנת 2007 הסתיים פינוי המחנה ובשטחו מתוכננת הקמתן של כמה אלפי יחידות דיור ומתנ"ס חדש.
תולדות קריית מוצקין – 24 השנים הראשונות
מאת ראובן לייבל
1934 - 1947
הרעיון להקמת שכונה למעמד הבינוני בסביבות חיפה צץ ועלה בשנת 1932. הימים ימי העלייה החמישית, העלייה הגדולה והמשמעותית שבעליות הציוניות של טרום הקמת המדינה. 250,000 יהודים עלו בתקופה שבין 1929-1939, הכפילו את הישוב היהודי ותרמו משמעותית להתעצמותו הכלכלית והארגונית. עליה זו, שהושפעה מגל האנטישמיות האירופאית, עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ומההתאוששות הכלכלית בא"י (בעת המשבר הכלכלי העולמי), הביאה לא"י אוכלוסיית עולים מגוונת, משכילה ובחלקה- בעלת אמצעים כלכליים משמעותיים.
בשנות השלושים היו רוב העולים מבני המעמד הבינוני, ויחד עם 80,000 אנשי העלייה הרביעית (1924 - 1928), שינו את ההרכב הסוציולוגי של החברה היישובית, בצמצום אחוז הפועלים בא"י ל49%, ובגיבושו של מעמד הבורגנות הארץ ישראלית (בן פורת, תשנ"ט, עמ' 80-96). אם כי רבים מתוכם פנו גם להתיישבות הכפרית, צביונה של העלייה החמישית היה עירוני במהותו. הערים הגדולות הכפילו את מספר תושביהן ושכונות עירוניות הורחבו. מחירי הדירות בערים ומחירי הקרקעות שבסביבתן האמירו מאוד (עמיקם, 1979).
ואכן, אחת הסיבות העיקריות להתרקמותו של רעיון קמת קריית מוצקין, הייתה בעיית הנדל"ן: עלותם הגבוהה יחסית של הקרקעות והבתים בשכונות חיפה, שנחשבה כבר אז למטרופולין, לא אפשרו לאנשי המעמד הבינוני לרכוש בה מגרש או חלקת אדמה על מנת לבנות עליה את ביתם. קבוצה חיפאית בשם ארגון המעמד הבינוני ביקשה למצוא פתרון לסוגיה. הם מצאו כי האפשרות היחידה בה יוכלו אנשי הארגון לממש את חלומם לבניית שכונת מגורים עירונית אך "צמודת קרקע" ונבדלת בקרבת חיפה, תהיה רכישת מגרשים במחירים ההולמים את יכולתם על אדמות הקק"ל. זאת כמובן, במידה וקק"ל אכן תיאות להקצות ולהעמיד לרשות היזמים את הקרקעות הנדרשות.
השטח בו בחרו, צפונית למפרץ חיפה, בין כביש חיפה-עכו לבין מסילת הרכבת, אותר ב1891 ע"י מנחם אוסישקין כשטח שומם "בעל עתיד מזהיר". כבר באותה שנה נרכשו כמה דונמים בעמק, שבטעות נקרא "עמק זבולון" (לדעת החוקרים היה השטח בתחומו של שבט אשר), מבעליה- משפחת סורסוק מביירות. מיד אחר כך, בלחץ הערבים, אסרו התורכים את המשך הרכישה. בשנת 1925 רכשה "חברת הכשרת מפרץ חיפה" שטחים נוספים בעמק וב 1926 פנתה החברה לאדריכל ריכארד קאופמן (מי שהיה אדריכל הישוב המעגלי בנהלל וביה"ח רמב"ם בחיפה), כדי שיציע לה תכנית יישובית ל"אדמות ג'ידרו ומפרץ חיפה". על פי תכניתו אמורה הייתה לקום באזור כולו "עיר גנים" שתחום השיפוט שתוכנן לה היה מצומת הצ'ק פוסט, שלמרגלותיו הצפוניים של הכרמל, בדרום, עד מבואותיה הדרומיים של העיר עכו, בצפון, ומחוף הים במערב ועד מעבר לפוארה (נחל גדורה הנשפך אל הקישון) ממזרח. התוכנית היומרנית לא יצאה לפועל אך היא המשיכה להתקיים כבסיס לכל תוכניות פיתוח האזור.
בשטח עצמו כבר רחשה פעילות: ב 1924 הקימו אפרים וסבינה כץ חווה חקלאית, שכונתה "סביניה", ממזרח לכביש הראשי. ב 1925 התיישבו מספר משפחות באזור שכונה כפר עטה (ע"ש הכפר הערבי כופרתא) והיה לגרעין לכפר אתא ובהמשך- לקריית אתא. ב 1926 הוקם באזור מוכה הביצות, על גבעה נישאה בחלקו המזרחי של העמק, כפר חסידים. ב 1927 קבעו נציגי הקק"ל שביקרו במקום כי: "את שטח אדמת ג'ידרו אפשר להבריא רק אם כל הייבוש ייצא לפועל. עבודה חלקית לא תיתן תוצאות". לאור ההמלצות רכשה הקק"ל בשנת 1928 חלק ניכר מהאדמות. אנשי קק"ל חוללו שינויים בתפיסה הבסיסית על אופי ההתיישבות. אמנם "עיר גנים", אך במתכונת רעיונית אחרת: קואופרציה, "ישובי לווין" לעיר הגדולה, קהילתיים, חברתיים, מיני-חקלאים ובעלי איכות חיים גבוהה. משהו שבין "עיירה חקלאית" ל"קיבוץ עירוני" .
ב 1933 החלה הקק"ל ביישוב העמק: בחלקו המערבי, ממערב למסילת הברזל, הוקמה קריית חיים המזרחית כשכונה פועלית העתידה להתפשט עד לים. סמוך לכפר עטה הוקמה שכונת "עיר גנים" (העתידה גם היא להיות חלק מקריית אתא). 40 משפחות שפונו משכונת הדר בחיפה (כדי לפנות מקום להקמת "שוק תלפיות") יושבו בקצהו הצפון- מזרחי של השטח, ממערב לכביש חיפה-עכו, לחופה של ביצה גדולה. הם הקימו שכונה של צריפים וזכו לשם..."שכונת הצריפים". ב 18.7.1934 הונחה אבן הפינה ל"שכונת עולי גרמניה" ממזרח לכביש חיפה-עכו (העתידה, עם "סביניה", להתפתח לקריית ביאליק).
בחודש פברואר 1933 נאותה הנהלת הקק"ל להעמיד לרשות "ארגון המעמד הבינוני" שטח אדמה בן 300 דונם ממזרח למסילת הברזל. בקיץ אושרה הקצאת הקרקע ונעשתה חלוקת המגרשים הראשונה. השמועה בדבר השכונה העממית החדשה, של משפחות שאינן חברות בהסתדרות העובדים, המוקמת ורוקמת עור וגידים, התפשטה "כאש בשדה קוצים בחוגי המעמד הבינוני החיפאי". ככל שהתקרב מועד הגרלת המגרשים ותחילת העבודות, התארכה רשימת המועמדים המעוניינים. בתחילת 1934 עמדה רשימת המבקשים על כ 400 משפחות. המספר המפתיע והבלתי צפוי של המבקשים והלחץ שנוצר בעקבותיו, הצריכו שינוי בתכניות. השטח שהוקצב להקמת השכונה הוגדל משמעותית והועמד על 444 מגרשים, 32 הדונם ליחידה.
חברי הנהלת "ארגון המעמד הבינוני", הטביעו את חותמם על אופייה העתידי של ה"שכונה". נושאי איכות החיים, דת, רווחה, חינוך, תרבות וכד', ראויים היו לדעתם שיתוכננו מראש ויטופלו בקפדנות. כך הקפידו מייסדי השכונה מראשיתה, להקצות שטחי קרקע לצרכי ציבור. שני דונם להקמת בית כנסת, מגרש בן עשרה דונם שוריין לצורך הקמת בית ספר, שני דונם לגני ילדים, ארבעה דונם לבית העם, מגרש למרפאה ציבורית, ושישה מגרשים בסך כולל של שמונה דונמים למרכז מסחרי. עבודת התכנון נמסרה לפרופסור אברקרומבי, מומחה לבנין ערים מליברפול אנגליה, שהוזמן ע"י הנהלת הקק"ל והחברה הכלכלית הארצישראלית, להגיע לא"י , לבדוק את השטח, לתכנן את השכונה כראוי ולפקח מקרוב על ביצוע התכנית.
ב א' ראש חודש חשוון תרצ"ה (09.10.1934) הונחה אבן הפינה טכס רב רושם שנערך בחולות ג'דירה. האורחים הגיעו ברכבת מיוחדת לתחנת מוצקין ("סביניה" דאז ), או באוטובוסים מיוחדים שיצאו מחיפה. בין המשתתפים בטכס היו: נשיא הסוכנות היהודית מר מנחם סוקולוב, נשיא הקרן הקיימת לישראל מר מנחם אוסישקין, נציגו של הנציב הבריטי ונציגי העיתונות. הטכס נערך במעמד משפחתו של ליאו לייב מוצקין, מי שהיה מיוזמי הקונגרס הציוני העולמי ושנפטר בשנה הקודמת (1933), ושעל כן החליטה הנהלת הקרן הקיימת לקרוא לשכונה החדשה על שמו. את אבן הפינה הניחה אלמנתו, הגב' מוצקין, בנוכחות ילדיו. דברי פתיחה נשא מר קליבנוב, יו"ר ארגון המעמד הבינוני בחיפה. לאחר הטכס חתמו המוזמנים את האירוע המרגש ב"מסיבת תה" מכובדת, בקפה "וינה" הידוע שב... חיפה !
עשר תכניות אדריכליות תוכננו לטיפוסי הבתים השונים. כל בית תוכנן לשניים עד שלושה חדרים, והתאפשרו מעט שינויים קטנים לפי הטעם האישי של המתיישב עצמו. מחירו של בית נע בין 350 ל 400 לא"י , סכום נכבד למדי באותם הימים, אבל בגדר האפשרי לאנשי המעמד הבינוני. מייסדי השכונה ערכו הסכמים עם הבנקים השונים למתן הלוואות. בטרם החלה הבניה, הונחה רשת צינורות מים מבאר המים שנחפרה בסמוך למקום בו יוקם מגדל המים. בתים ראשונים החלו לצוץ בסמוך למסילת הברזל ולתחנת הרכבת, לאורך הרחוב הראשון שנקרא "התכלת" (היום רח' אח"י אילת). בתוך שנתיים, בקצב בניה מהיר, עמדו מוכנות יחידות הדיור ברוב המגרשים. המייסדים לא שכחו את מחויבותם לנושא מבני הציבור המתוכננים כמו בית ספר, בית כנסת ומקווה. המימון הנדרש להקמת מבני הציבור הוטל על התושבים על עצמם. כל מתיישב חתם על שבעה שטרי חוב, כל אחד בן לירה אחת, לתקופה של שבע שנים, כערבות לטובת בנק "הלוואה וחסכון" .
ב 1935 השתכנו במקום המשפחות הראשונות. שכונת מוצקין הייתה לעובדה קיימת.
"בתחילה היה המקום כולו שטח שומם, חול, גבעות, ביצות ויתושים מתעופפים, כשבסביבה בדואים נודדים בלבד...הרכבת הייתה אמצעי התחבורה הטוב ביותר, הזול ביותר ורבים נסעו מבלי לשלם כלל. הרכבות נסעו בשעות קבועות עד 12:00 בלילה...רבים נכנסו לגור בבתים ללא דלתות וללא חלונות. קרה מקרה שתן נכנס בלילה לבית...באותם ימים גרו בצפיפות, לעיתים 3 משפחות בבית בן 3 חדרים. המטבח היה משותף. אנשים למדו לוותר זה לזה ופתחו יחסי שכנות טובים...חנויות בהתחלה לא היו. הראשונים, שהיו אנשי המעמד הבינוני - סוחרים, פקידים, מורים ובעלי מלאכה, ביניהם נגרים, בנאים, היה זגג, היה סנדלר, חלבן, עגלון- רובם עבדו בחיפה. בבוקר השכם יצאו אל הרכבת לנסוע לחיפה ולפנות ערב, אחרי יום עבודה, חזרו ברכבת כשהם עמוסים בסלי קניות. "
מימיו הראשונים של הישוב התנהלו מאבקי שליטה בהנהלת המקום. ארגון הגג המיישב היה הקק"ל, ארגון המעמד הבינוני היה היזם, חברי האגודה השיתופית היו הזכאים להתיישבות והם שהיו חברי האסיפה הכללית ובחרו ביו"ר ובהנהלה. בין הגופים נטשה מערכה בשאלות מי מייצג את הקריה, מי מוסמך לטפל בענייניה וחשוב מזה - מי מקבל את התקציבים ומנווט אותם. ראוי לציין כי חלק מראשי ארגון המעמד הבינוני היו באותה זמן תושבי הקריה.
כבר במאי 1934 נרשמה האגודה השיתופית ("שכונה עממית אגודה שיתופית בע"מ") אצל רושם האגודות, פורסמו תקנות האגודה, וליו"ר ועד השכונה נבחר מר פישל ברייטמן, יליד אוקראינה ( 1887), עסקן תנועת "המזרחי". ב 27.08.1934 (חודש וחצי לפני הנחת אבן הפינה לשכונה), יצא מאת "וועד שכונת מוצקין" מכתב אל הנהלת הקרן הקיימת לישראל:
"... א. מהיום ואילך יופיע לפניכם בכל העניינים הנוגעים לשכונת מוצקין-ועד השכונה העממית אגודה שתופית בע"מ, חיפה. אגודה זו נרשמה כחוק אצל רושם האגודות השיתופיות ב-1 במרץ ש.ז.[...] ג. הנהלה זו בחרה במר ברייטמן ליו"ר ובמר ח. צרניבסקי לסגנו.[...] הננו מבקשים מהקק"ל שתרשום לפניה את תוכן מכתבנו זה ולא לנהל שום מו"מ והסכמים, ולוא זמניים עם יחיד או קבוצים בענייני שכונתנו מבלי הסכמתנו המפורשת למפרע בכתב. אחרת תגרמו נזקים לכם ולנו".
ב 20.8.1935 נשלח לקק"ל מכתב נזעם מ"ארגון המעמד הבינוני" מחיפה, שדרש להכיר בו כמי שמנהל את העניינים בקריה:
"הארגון היה מיסד השכונה וממשיך להיות המפקח על סדרי השכונה. מהרגע ה-1 שבאנו בקשר עם הקק"ל ועד עכשיו, היינו בטוחים והננו בטוחים גם כעת, שרק הארגון, כמפקח עליון על הנעשה כביתר השכונות, יכול באמת להקיף את המפעל כולו ולכוון אותו למסלול הרצוי. בה בשעה שחברי השכונה, כל אחד בפני עצמו, מעוניינים בראש וראשונה בסדור חייהם הפרטיים הם... מביעים את רצוננו, שמהיום והלאה תדע הקק"ל, שארגון המעמד הבינוני הוא המוסד המפקח, כמו שנהוג ביתר השכונות ".
הנהלת האגודה השיתופית שקעה בדיונים קדחתניים בהם עלו התלבטויות בקשר ליחסים בין הגופים: מצד אחד מדובר בגוף עשיר, מוכר ומכובד שיכול לתת גיבוי לאגודה, מאידך - תושבי הקריה היוו 2/3 מחברי הארגון ! מי שולט במי ? במכתב תשובה רשמי לקק"ל (25.9.1935) קבעו חד משמעית: "בקשר למכתב הארגון הננו להעיר כדלקמן : עם כל הכבוד וההערכה שלנו לארגון המעמד הבינוני לא נסכים בשום אופן שענייני השכונה יתנהלו ע"י אנשים שאין להם מגע ישיר עם השכונה ובעיותיה, ושנבחרו לא ע"י חברי השכונה בהתאם לתקנות השכונה" .
המחלוקת, שנמשכה עד שנות החמישים, לא הייתה רק לשם שמיים: על הפרק עמדה שאלת הכשרתם של שטחים נוספים להתיישבות, שמי שיהיה אחראי להם יזכה בתקציבי הפיתוח ויקבע מי ייקלט בישוב !
בינתיים הסתבכו היחסים גם בתוך הקריה ובאגודה. כאמור, לאגודה השיתופית נבחרו הנהלה (15.1.1934) ומועצה (20.5.1935). לגופים אלה לא הוגדרו סמכויות ברורות, ובשלב מסוים, לאחר שהמועצה דרשה שיוגדרו הסמכויות - התנגדו לכך חברי ההנהלה... בין הגופים שררו יחסים קשים, הטחת האשמות הדדית על בזבוז כספי ציבור, עבודה לא מסודרת ועוד. אופי הוויכוחים מעיד שלא מעט משחקי אגו שיחקו תפקיד בוויכוח העקרוני. עד שנת 1937 שני הגופים נבחרו ופעלו באופן עצמאי ובלתי תלוי זה בזה. מאז נבחרה מועצת האגודה והיא בחרה מתוכה את ההנהלה - "הועד הפועל".
סוגיה מרכזית הייתה שאלת ההצטרפות לקריה: מלכתחילה הייתה האגודה מסגרת מתוחמת ששאפה להומוגניות פנימית. לחצים התיישבותיים הביאו לתחומה אוכלוסיות נוספות. עלתה שאלת ההצטרפות שלהם לאגודה. הימים ימי המאבק בין "מחנה הפועלים" לבין "המחנה האזרחי" על השליטה ביישוב העברי ובמוסדותיו, ומכאן - על דמות המדינה העתידית. כדי שהקריה תוכל להמשיך ולשמור על צביונה נתקבלה החלטה בוועד האגודה השיתופית כי חברי "הסתדרות העובדים העבריים בארץ ישראל" לא יוכלו להתקבל כחברי האגודה, לא יהיו זכאים לקבל מגרש ולהתיישב בקריה, ומכאן שלא יוכלו לבחור ולהיבחר למוסדות הישוב. חברי ההסתדרות ששכרו דירות בקריה, ונחשדו שמטרתם "כיבוש הקריה", היו חסרי זכות הצבעה באגודה ולא יכלו להשפיע על צביון הישוב (פרוינד, תשמ"ב). לחברי ההסתדרות ש"הסתננו" לקריה לא ניתן לעבוד בקריה. תושבים אלה הקימו ועד מקומי, במחאה על התנהלות האגודה, ניהלו מדיניות משלהם ודרשו הכרה בהם כמי שמייצגים את האינטרסים האמתיים של הקריה. גם תושבי "שכונת הצריפים", שליד הכביש הראשי, שהיו חברי הסתדרות העובדים, לא יכלו להיכלל באגודה ובקריה, הגם שקיבלו את כל השירותים ממנה... גם מאבקים אלה, כולל כרוזים והפגנות, עתידים היו להמשך עמוק אל תוך שנות החמישים ושיאם היה, כמובן, ערב כל בחירות להנהגה המקומית.
הקריה צמחה במהירות: בתחילת שנת 1936 מנתה האגודה 450 נפש - בסוף אותה שנה מנתה 1,233 ! הגידול המהיר הוסבר בפרוץ המאורעות (1936-1939) שהפכו את הקריה למקלטן של משפחות שהתגוררו בסביבה ערבית, בעיקר בעכו, ונמלטו מאימת הפורעים. באותה שנה (1936) התפטר פישל ברייטמן מתפקידו כיו"ר האגודה השיתופית על רקע ויכוח עקרוני, וסגנו, אריה גרושקביץ, נבחר לתפקיד.
בשנת 1939 כבר מנתה הקריה 634 בתי אב שמרבית פרנסתם הייתה מחוץ לקריה. 15% מראשי המשפחות היו פקידים, 12.4% התפרנסו ממסחר, 9.7% ממקצועות חופשיים (מורים רופאים וכו'), 24% היו בעלי מלאכה, 22% פועלים, 5% עגלונים ונהגים, 3% שומרים ושוטרים, 1.2% מחלקי לחם, חלב ונפט...5% חסרי מקצוע. האוכלוסייה, הגם שהגיעה מ 23 ארצות, הייתה הומוגנית: מכלל הנפשות בקריה - 2,016 , רק 1,154 (57.2%) היו נתיני ארץ ישראל. 616 (30.5%) נולדו בארץ ישראל, 67.2% היו ילידי מזרח ומרכז אירופה. רק כ 3% היו ילידי אסיה, אפריקה ואמריקה...
למאבקה של הקריה על זהותה הנבדלת הייתה גם חזית חיצונית: הצעה ישנה של קק"ל, מ 1935, לאחד את קריות המפרץ לעיר אחת, חזרה והועלתה לשולחן הדיונים ב 1940, הפעם ע"י המושל הבריטי של חיפה והסוכנות היהודית, שלא הסכימו לקיומה של הישות המוניציפאלית לא ברורה. הנהלת הישוב התלבטה קשות: היא הייתה מעדיפה לשמר את המבנה הקואופרטיבי, המגן על נכסיה ואופייה מפני תושבי השכונות שאינם חברי האגודה. מאידך, היה קיים חשש שאם יעמדו בסירובם יאולצו להסתפח אל חיפה "הפועלית" או להתאחד עם קריית חיים "האדומה"... בין הקריות השכנות שרר מתח אידיאולוגי רב, למרות הדמיון הפיסי והאדריכלי. קריית חיים החליטה לחזק את קו הגבול שלה עם קריית מוצקין על ידי הושבת הכשרות קיבוצים לאורך ה"גבול", על מנת שיהוו מחסום אידיאולוגי חזק מפני סכנת ה"פלישה" של הרעיונות הבורגניים ועל מנת למנוע את המעבר הפיזי בין הקריות...(גרייצר, תשנ"ה. עמ' 196). ועדת חקירה ממשלתית מונתה כדי לבדוק את שאלת סיפוחן של כל הקריות לחיפה. נפתח משא ומתן מייגע שנמשך כמעט שלוש שנים וסופו פשרה: קריית מוצקין תהפוך למועצה מקומית (שם, 201) .
ב 11.6.1940 מונתה ע"י השלטונות הבריטיים המועצה המקומית הראשונה בראשות ישראל שפירא, מראשוני המתיישבים, שעמד לפני כן בראש ועד השכונה ולפני כן בראש ארגון המעמד הבינוני. שפירא, יליד רומניה (1892), בן למשפחה חסידית, היה אדם דתי שהשפיע על בחירת שמות הרחובות הראשונים בקריה ברוח התנ"ך (השופטים, ברק, דבורה, יעל) . חלק מרכושה של האגודה השיתופית וסמכויותיה הועברו למועצה, אולם היא נותרה עצמאית כגוף סטטוטורי ואחראית על אספקת המים. מספר התושבים היה כבר 2,034 ותקציב המועצה היה 4,307 לא"י.
בשנה שלאחר מכן (28.12.1941) נבחר בפעם הראשונה ראש המועצה ע"י התושבים. לתפקיד נבחר יו"ר האגודה השיתופית אריה לייב גרושקביץ , שכיהן כראש מועצה ברציפות עד 1958. גרושקביץ, בן למשפחה דתית מפלונסק, פולין (1897), פעיל ציוני ותיק, פקיד בבנק אנגלו-פלסטינה ומראשוני המתיישבים בקריה, היה בן 44 בהיבחרו. הוא היה נציג הציונים הכלליים, והקפיד שיכנוהו "נשיא המועצה" ולא ראש המועצה. גרושקביץ היה פעיל בנושאי חינוך ובעיקר נלחם כנגד קיומם של זרמים בעלי זיקה פוליטית במערכת החינוך (פרוינד, תשמ"ב). במקביל לתפקידו כנשיא המועצה המשיך גרושקביץ בעבודתו בבנק (עד 1951) וכן המשיך לשמש גם כיו"ר האגודה השיתופית. ככזה הוא נעזר בחוות דעתו של עו"ד וינשל, שהייתה מנוגדת לעמדת המושל הבריטי והקרן הקיימת, שדרשו ביטול האגודה השיתופית הגורמת ל"דו-שלטון". הנימוק: "אם נמסור הכול ונשאר רק עם חברת המים, מי ישמור על אופי וצורת הקריה ?".
הימים ימי מלחמת העולם השנייה והמחנה הבריטי שבקריה פעיל, מתרחב ותופס מקום בחיי הקהילה. קרבתו של המחנה, כמו גם קרבתם של בתי הזיקוק ונמל חיפה, מביאה להיערכות, חפירת מקלטים וניסיונות, שלא עולים יפה, לגבות מס מיוחד לביצור הבאר ומגדל המים. ואכן, ב 3.9.1942 מתרחשת תקיפה אווירית של אווירונים איטלקיים על הקריה וארבעה מהבתים נהרסים. לאחר ההפצצה מוציאים את כל ילדי הקריה, ביוזמת המועצה, למחנה בכרמל, להרחיקם מהסכנה, עד תחילת שנת הלימודים (באוקטובר). המועצה עשתה מאמצים לעודד גיוס לצבא ואכן 65 מבני המקום התגייסו לצבא ולנוטרות. במלחמה נפל בנו היחיד של ראש המועצה, אהרון, ששירת כטייס בחיל האוויר האמריקאי, ורחוב בקריה נקרא על שמו.
ב 1944, עוד בטרם מסתיימת מלחמת העולם, מתבררים מימדיה של השואה באירופה. הסוכנות היהודית והקק"ל פונים לארגון המעמד הבינוני בבקשה לבנות בתים ל"שארית הפליטה" העתידה להגיע מאירופה. במשך חמישה חודשים מתנהלת התכתבות נרגזת, רצופת עלבונות, היעלבויות והתעלמויות, בין הארגון לאגודה ולמועצה, בשאלת הקצאת השטח, שהובטח כבר למורי בית הספר, לבניית בתים לעולים. ב 15.4.1945 מונחת אבן הפינה ל"בית השבים" הראשון ברחוב יעל. אולם רק לאחר בקשה בכתב של הסוכנות היהודית, המבקשת עבור הניצולים, החליטה המועצה לחבר את הבניינים על חשבונה ולספק מים וחשמל בחינם לחצי שנה לפליטי השואה... ביה"ס הופך למרכז קליטה לעולים פליטי שואה, שהגיעו בעיקר מהונגריה ורומניה והתקיימו בו שיעורי ערב ללימוד עברית.. הקריה מנתה כבר 2,900 נפשות ושטחה 570 דונם. 40% מהתושבים היו בני פחות מ 20 שנים.
"בתי השבים", "השיכון לחיילים משוחררים" (מהצבא הבריטי) ובתי "רסקו" היו הבניינים הראשונים בקריה שלא היו חד קומתיים ופרטיים. היה זה סגנון חדש שפרנסי הישוב לא יכלו להתחמק ממנו אל מול הצרכים הלאומיים הלוחצים, למרות פגיעתם באופי הישוב. אך בינתיים המתח בין ראש המועצה לבין ארגון המעמד הבינוני והאגודה השיתופית מגיע לשיאים חדשים. באפריל 1946, לאחר תקופה של מתיחות קשה, מדיחים החברים את גרושקביץ מראשות האגודה השיתופית בטענה של ניגוד אינטרסים, ובוחרים את מ. קפלן.
גרושקביץ יוצא למלחמת חורמה גם באגודה וגם בארגון המעמד הבינוני. "היחס שלהם (של הארגון ר.ל.) אלינו בזמן האחרון הוא כבר לא יחס של חוסר אהדה גרידא, כמו שזה היה לעיתים תכופות קודם, אלא יחס של התנקשות באינטרסים החיוניים של הקריה. יחס של התחרות וחדירה לתוך הלפני והלפנים שלנו." הארגון, מצידו, מפיץ, לקראת הבחירות הצפויות למועצה, כרוז שבו נאמר, בין השאר:
"הרוצים אתם למסור את גורל הקריה- גורלכם- בידי אלה שמטרתם הרס הקריה היחידה של המעמד הבינוני על כל הישגיה? ...הקו אשר היתוונו לנו בשעת הנחת אבן היסוד של הקריה הוא: יצירת מקלט בטוח בקריית מוצקין לאנשי המעמד הבינוני ..."
בתשובה לפניה שנעשתה בדרישה שתעגן את עליונותו של הארגון, קובעת הקק"ל כי "בדרך כלל הקרן (הקיימת, ר.ל.) תכיר...בארגון (המעמד הבינוני, ר.ל.) בתור הצד אשר איתו היא תבוא במגע בשאלות השיכון הקיים והעתיד, מתוך הנחה שהארגון מצידו יהיה במגע עם האגודה השיתופית ק.מוצקין...אולם יש לנו הרושם כי הקשיים שהיו בדרך ההבנה ביניכם ובין ועד ק.מוצקין עדיין לא חוסלו ויהיה עוד צורך לטפל בעניין".
המאבק הוא לכאורה על מי רוצה יותר לשמר את אופי הקריה וצביונה, לעומת בעלי אינטרסים זרים. אולם לא פעם הויכוח הוא על כבוד ואגו.
ב 1947 מתחילים לסלול מדרכות ברחוב הראשי, שדרות השופטים, ומתחילים לבנות את בית הקולנוע של הקריה: קולנוע "אורות". באותה שנה מסתיים בהצלחה, לכאורה, משא ומתן בן 11 שנים על סיפוח "שכונת הצריפים" למועצה המקומית ובאו"ם מחליטים על הקמת שתי מדינות בארץ ישראל...
לסיכום: בשנים 1934 - 1947, שנים סוערות בהיסטוריה של הישוב היהודי בא"י, קמה קריית מוצקין כישוב קהילתי, שכונה ייחודית של המעמד הבינוני, ע" בני העלייה הרביעית והחמישית, המבקשת לעצב את חייה על עקרונות ציוניים-ליבראליים, עזרה הדדית וסובלנות. ישוב השומר על מסורת ישראל, מקיים מערכת חינוך ייחודית ושומר על הומוגניות אוכלוסייתו - פקידים, סוחרים, אנשי מקצועות חופשיים ובעלי מלאכה, יוצאי מרכז ומזרח אירופה. היה זה ישוב פרברי קטן ואינטימי שכלי התחבורה העיקרי בו היה האופניים. ברחוב הראשי, "שדרות השופטים", שבחלק גדול מהתקופה לא היה סלול כלל, חנו עגלות רתומות לסוסים של מחלקי הקרח, הנפט וסוחרי האלטע זאכאן. מנעול נגד גנבים לא היה צריך, מספיקה הייתה דלת רשת נגד זבובים שהייתה סגורה בוו נגד חתולים.[34] עם זאת, המבנה הפוליטי המתעצב של המוסדות בה, על תשתית של מוסדות כפולים ומתחרים זה בזה, ומתיחות פוליטית כלל ארצית, גרמו למתחים ולחילוקי דעות סוערים לאורך התקופה כולה, על זהותה ועל הנהגתה. לא היה זה רק ויכוח על המדיניות הכללית: מדיניות של הסתגרות והגנה על "האופי המיוחד" של הישוב, תחושה של מבצר המגן על נכסי הרוח של התושבים שראו עצמם מיוחדים, כנגד "אויבים" אידיאולוגיים. הוויכוח היה על עמדות בכורה ושליטה.
בשלהי תקופה זו צומחת הקריה ומתפתחת מ 400 משפחות בשטח של כ 300 דונם, ל 2,900 נפשות על 570 דונם. עם כניסתם של תושבים חדשים, עולים מאירופה וחיילים משוחררים, שכבר אינם גרים בבתים פרטיים צמודי קרקע, אלא בדירות קטנות בבתי קומות, מתחילים פני הקריה להשתנות.
1948 – 1958 שנות השינוי
מלחמת השחרור הגיעה אל פתחה של הקריה, עוד בטרם הוכרזה המדינה, בפיצוץ שיירת הנשק שיועדה לערביי חיפה. השיירה, שכללה שתי משאיות עמוסות בשני טון חומר נפץ, מאות רובים, אלפי כדורים ועוד, הותקפה ממארב שהניחו אנשי ההגנה בפאתיה הצפון-מזרחיים של הקריה (17.3.1948). בפיצוץ העז, שזעזע את בתי הקריה, הושמד כל הציוד הצבאי והכסף הרב שהובא למימון מלחמתם של ערביי חיפה. בפיצוץ נהרג המפקד הצבאי של חיפה, אל-חונייטי, אך גם נהרגו שני אנשי פלמ"ח, תינוקת שגג הצריף קרס עליה ורופא שנפגע מהרסיסים. עשרה ימים לאחר מכן הותקפה "שיירת יחיעם" שיצאה מנהרייה לקיבוץ הנצור. 47 מלוחמי השיירה נהרגו, בהם רבים מתושבי קריית מוצקין וקריית חיים.
שנה לאחר מכן, ב 21.5.1949, בשבת אחר הצהריים, החריד פיצוץ אחר את הקריה הקטנה: ששה ילדים, בני שמונה עד 12, שיחקו עם פגז נפל והוא התפוצץ בידיהם. חמישה מהילדים נהרגו. הלוויתם יצאה מבית הכנסת, את הארונות נשאו קרובים, מכרים ומורי בית הספר, ואחריהם הלכו בשורות מלוכדות תלמידי בית הספר, תושבי הקריה, ונציגי כל קריות המפרץ. רחוב בקריה נקרא על שמם: רחוב הילדים.
1. העשור הראשון - בעיות חברתיות במדינת ישראל
העשור הראשון של המדינה הצעירה היה עשור סוער, גדוש ומעצב. בין 1948 ל - 1952 הוכפלה האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל: מ 600 אלף לקרוב למיליון וארבע מאות אלף. עלייה זו בלטה בהיקפה הכמותי, באופייה העממי ובגיוונה התרבותי (גורני, 1986, עמ' 6). קיימים הסברים שונים לריכוזיות הממשלתית שהתפתחה בעשור זה, אולם נראה שהסיטואציה ההיסטורית כמעט שהכריחה את המדינה להיות מעורבת בכל מישור ותהליך, ולהפוך לסוכן הראשי של הכלכלה והחברה הישראלית בעשור הראשון. הגם שהיה הגדול והחזק מכל שאר המגזרים בארץ, לא היה בכוחו של המגזר הפרטי "להרים" את המשא של קליטת העלייה. הוא לא יכול היה להסתדר עם מדיניות ציונית שבמרכזה עלייה המונית בלתי סלקטיבית, שתבעה "לאקלם" מיד את העולים בתעסוקה ולדאוג להם לדיור, חינוך וכו'. על כן הייתה זו המדינה שגייסה את כל האמצעים והכוחות, יחד עם גופים כמו הסוכנות היהודית והסתדרות העובדים, לשם פעולה מרוכזת בהתמודדות עם האתגרים של התקופה (בן-פורת, תשנ"ט, עמ' 104 - 105).
העולים ירדו מהאוניות בנמל חיפה, היישר אל "שער העלייה" - מחנה צבאי בריטי שהוסב למחנה מעבר, בו היו אמורים לשהות לכל היותר שבוע לצרכי חיטוי, רישום, בדיקות רפואיות, חיסונים וכו'. מכאן עברו למחנות זמניים, באחריות הסוכנות היהודית, עד שימצאו להם דיור ותעסוקה - ואז ייחשבו לאזרחים. בפועל שהו העולים, עם הזמן, חודשים ארוכים ב"שער העלייה" ובמחנות הדומים, שהוקמו במחנות נטושים של הצבא הבריטי ברחבי הארץ. בראשית ינואר 1949 ישבו במחנות 28,000 עולים בבטלה מאונס, בצפיפות ובתנאים סניטריים שגרמו למגפות, כשהממשלה מספקת להם מזון באופן מרוכז ע"י מטבחים ציבוריים גדולים. לקראת סוף אותה שנה כבר היו ב 35 המחנות 80-90,000 עולים, שהם שניים מכל שלושה עולים, אחד מכל עשרה ישראלים (שגב, 1987, עמ' 127 - 130).
הממשלה ניסתה לפתור את הבעיה ע"י אכלוס ערים, שכונות וכפרים ערביים נטושים, הקמת מושבי עולים ובניית דיור ציבורי בערים. שרת העבודה, גולדה מאיר, הייתה אחראית, באמצעות אגף השיכון שהוקם במשרדה, למבצע הקמת ה"שיכונים" (בתים בני שתי קומות ובהם דירות בנות חדר, מטבחון ושירותים), ה"בלוקונים" (שורות מחוברות של בתי דירות זעירות) והצריפונים. אולם עד סוף 1949 ניבנו רק 18,000 פתרונות דיור כאלה.
המצב ההולך ומחמיר במחנות, שאף עורר חשש שיסכן את יציבות המשטר, הוביל במרץ 1950 את הממשלה לאמץ את תוכניתו של לוי אשכול להקים "מעברות" - ישובים זמניים מאוהלים, "בדונים" או "פחונים", לעולים שלא מצאו פתרון אחר. עד אמצע 1952 הוקמו יותר מ-120 מעברות וכפרי עבודה (שיושביהם הועסקו בעבודות יזומות) ברחבי הארץ. יושבי המעברות כבר נחשבו לישראלים לכל דבר, שאינם באחריות הסוכנות היהודית, ועל כן היו צריכים לפרנס את עצמם. המבוגרים יצאו לעבודה והילדים - לבתי הספר. כל מי שיכול היה - עזב את המעברה תוך מספר שנים, ונותרו בה מבוגרים, מקרים סוציאליים, קשיי הסתגלות וכדומה. ב-1952 חיו במעברות - בתנאים קשים, ללא תשתיות נאותות ובדלות מנוולת - 250,000 נפש (שם, עמ' 130 - 140).
אנשי הישוב הוותיק נתמלאו חששות מגל העלייה הלא-סלקטיבית, שמא המורשת החברתית והתרבותית של היישוב היהודי בארץ הולכת ונהרסת. חששו מאוריינטליזציה ולבנטיזציה, פחדו מהמאפיינים הסטריאוטיפיים של יוצאי העדות השונות, התריעו על אובדן הערכים (ליסק, 1986, עמ' 7-8). הקמת המעברות הייתה מלווה בעימותים עם אנשי הרשויות המקומיות, כיוון שאנשי מחלקת הקליטה של הסוכנות השתלטו על שטחים ריקים ללא תיאום עם גופי התכנון. המעברות היו לנטל כלכלי על הרשויות המקומיות כיוון שצו סטטוטורי (מ1951) הטיל עליהן לדאוג למעברה, שבדרך כלל הוקמה בשטחן ללא הסכמתם. היה גם חשש שתושבי המעברה ישנו את שווי המשקל הפוליטי המקומי. העיריות הגדולות נאבקו פוליטית ומשפטית נגד הקמת מעברות בשטחן והן נדחקו אל הערים והמועצות הקטנות והחלשות יותר (פלזנשטיין ושחר , 1986, הכהן, 1994, עמ' 253 - 262) .
מ-1952 החל תהליך של הקטנה וחיסול המעברות. רבות הפכו לעיירות פיתוח, אחרות לשכונות פרברים או למושבים חקלאיים. אולם כתופעה נותרו בישראל מעברות עד שנות השישים, מאכלסות אוכלוסיית סעד שלא יכלה להיחלץ מהן. ב-1963 עדיין חיו 15,300 ישראלים במעברות (קצ'נסקי, 1986).
הגרעון במאזן התשלומים של המדינה הצעירה עמד על 220 מליון דולר, שיעור האבטלה היה 14%. באפריל 1949 הודיע ראש הממשלה בן גוריון לכנסת על מדיניות חדשה שמטרתה התמודדות עם "הקשיים העצומים והאיומים" הצפויים למדינה בבואה לבצע בבת אחת את שלוש המשימות שלפניה וכל אחת מהן "קשה כמעט מנשוא": בטחון, קליטת עלייה ושמירה על רמת חיים נאותה. שר האספקה והתקצוב, דב יוסף, פירט אחריו את המדיניות שזכתה לשם "צנע": נקבע תפריט מזונות רציונאלי וצנוע, שרק הוא יעמוד לרשות הציבור, שיוכל לקבלו תמורת תלושים שיחולקו ע"י המדינה, וייאסר כל יבוא של צרכי מותרות... פרט למצוקה קשה, רמת חיים נמוכה, תורים ארוכים, בירוקרטיה מפותחת, מנגנון פיקוח ו"שוק שחור", יצרה המדיניות החדשה רמה חדשה וקיצונית של ריכוזיות בכלכלת המדינה. המדינה לא רק שלטה במחירים אלא גם ביבוא ובייצור, בהובלה ובאחסון, בחלוקה ובתכנון. הכנסת דנה בסוגיות קריטיות כגון טעמה של המרגרינה, גודלו של דג סביר, התקציב לזוג טרי לסדינים ולציפיות, מספר החיתולים הדרוש ליום, מחירה של מטלית וכו'. מדיניות הצנע עוררה זעם והתנגדות שסיכנו בבחירות לכנסת השנייה את שלטון מפא"י- הציונים הכלליים קיבלו 16% מהקולות והשלישו את כוחם. בפברואר 1952 הונהגה מדיניות כלכלית חדשה, בוטל משרד האספקה והקיצוב וגם העלייה נרגעה: ב-1953 הגיעו רק 10,000 עולים. משטר הפיקוח והקיצוב נמשך בעוצמה מוחלשת והולכת עד לפברואר 1959, אז הכריז רשמית שר האוצר, פינחס ספיר, על תום תקופת הצנע (שגב, 1987, עמ' 280 - 305, וכן: נאור , 1986).
בשנת 1952 נחתם הסכם שילומים בין ממשלת ישראל לבין ממשלת גרמניה, שבו התחייבה האחרונה לשלם למדינת ישראל כ-880 מליון דולר במשך 12 שנים. כמו כן התחייבה גרמניה לשלם פיצויים אישיים ליהודים שנפגעו ממדיניות המשטר הנאצי. חלק מתשלומים אלה התגלמו בתשלומי פנסיות ורנטות, הרוב ניתנו כמענקים חד פעמיים. בשנים 1957 - 1964 קיבלו כשליש ממשקי הבית בישראל פיצויים אישיים חד פעמיים. ממוצע הרנטה למשפחה היה 2,400 לירות, והכנסתם השנתית של המקבלים, כולם עולים חדשים, כולם מאירופה, היה גבוה מזה של כלל האוכלוסייה בישראל. רבים ממקבלי הפיצויים ניצלו את הכסף ליציאה מהמעברות (ומהקיבוצים), לרכישת דירות וליצירת בסיס כלכלי: בית קפה, בית מלאכה, חנות, משרד וכו' (בן פורת, תשנ"ט, עמ' 117 - 118). נוצר דור חדש של מעמד בינוני ופער כלכלי בין יוצאי אירופה לבין השאר.
2. שינוי דמוגרפי בקריית מוצקין
בינואר 1949 נפתחו שערי המחנות בקפריסין. מידי יום הגיעו לארץ 1,000 עולים (הכהן, 1994, עמ' 81). גלי העלייה ההמונית כבר הגיעו אל קריית מוצקין - עד ינואר כבר נקלטו בקריה 750 משפחות עולים. במחנה הבריטי הנטוש שהשתרע מזרחית לרח' יעל שוכנו בינואר 1949 עולים חדשים בבונקרים ובסיליקטים. ברח' יעל 24 היה שער גדול שעד אליו היו מביאים בכל בוקר את הלחם והלבן, הירקות והשימורים שקיבלו העולים. העולים היו שופכים מיד את הלבן שלא היה טעים להם, והשכנים הותיקים זעמו, כי הם וילדיהם היו חיים על לבן... משניבנו שיכוני העולים ברחוב הילדים, "הבלוקונים", הועברו כל יושבי המחנה אליהם והמחנה חוסל.
האגודה השיתופית וארגון המעמד הבינוני, בעידוד ומימון הממשלה, בנו שיכונים לעולים החדשים- "בתי השבים". בסמוך לקריה נבנו שכונות עולים: שיכוני רסקו, פנטגון, "רומבואיד", שכון עולי מרכז אירופה וצ'כיה. כל אלה סופחו עד 1951 אל המועצה המקומית. אולם את שיכון "עמידר" על 240 המשפחות שבו, חלקן ניצולי שואה, סירבה המועצה לקבל לרשותה. היא נענתה לבקשת "עמידר" לספק לשכונה מים, לפנות את האשפה ולקלוט את הילדים בבית הספר, אולם סירבה לספח את השכונה לקריה. הסיבה, כמו בויכוח עם תושבי שכונת הצריפים: תושבי השכונה היו "מפא"יניקים", חברי הסתדרות העובדים, שהיו עלולים לשנות את יחסי הכוחות הפוליטיים במועצה. תושבי השכונה התארגנו ופתחו במאבק, בתמיכת ההסתדרות ומפא"י. ראש עיריית חיפה, אבא חושי, ניסה לשדל את התושבים להסתפח לעירו, כפי שעשו תושבי קריית חיים וקריית שמואל. ותיקי הקריה חשדו בו שוב שהוא מנסה לכתר את הקריה כדי לבלום את התפתחותה ואולי אף על מנת לספחה לחיפה. הנושא הגיע עד לישיבת הממשלה ושר הפנים, ישראל רוקח, נשלח בתחילת 1952 לשדל את נשיא המועצה, גרושקביץ, לקבל את השכונות הצפוניות למועצה המקומית. גרושקביץ נאלץ להסכים, אך עד 1958 לא קיבלו תושבי השכונה ושכונת הצריפים מעמד שווה בקריה.
בצפון-מערב הקריה נבנתה מעברה - כורדני ב': שכונה מרובעת של צריפונים ואזבסטונים צפופים, שעד מהרה נבנו בה הרחבות מאותרות מפחים, קרשים, ברזנטים, אזבסטים וכו'. במעברה שכנו עולים שלא הצליחו לחלץ את עצמם לדיור טוב יותר. המועצה הייתה צריכה, בהוראת משרד הפנים (הכהן, 1994, עמ' 241 - 246), לספק לתושבי המעברה שירותים מוניציפאליים. העולים היו פונים במשך שנים לראש המועצה בבקשות חוזרות ונשנות לדיור קבע. רק ב 1965 החלה העברת תושבי המעברה לשיכונים.
עד סוף 1950 מנתה הקריה, שב-1947 מנתה כ-3,000 נפש - 6,500 תושבים. ב 1954 היו בה 10,000 תושבים.
3. שינויים פוליטיים ומהפך
ב 1950 התקיימו לראשונה בחירות למועצה המקומית תחת ריבונות ישראלית. חמש מפלגות גדולות התמודדו על קולות הבוחרים: ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל שסימנה "א", החזית הדתית שסימנה "ב", תנועת החירות מיסודו של האצ"ל - "ח", מפלגת הפועלים המאוחדת ובלתי מפלגתיים בהסתדרות הכללית של העובדים העבריים בא"י - "מ", למען קריית מוצקין עצמאית - "צ". בראש הרשימה האחרונה עמד ראש המועצה המכהן, גרושקביץ, והוא שזכה ברוב הקולות.
בספטמבר 1951 מחריף המשבר בין המועצה לארגון המעמד הבינוני בחיפה ולאגודה השיתופית: הארגון התלונן על פרסום כוונה של המועצה המקומית לרשום מועמדים לשיכון חדש בלי תיאום עם הארגון. גרושקביץ, בטוח במעמדו הפוליטי, מחליט לצאת לקרב מכריע. כבר ב 1942 יצא נגד ארגון המעמד הבינוני, וטען, בישיבת מועצה כי: "קריית מוצקין היא פרה חולבת בשביל הארגון. אין לנו כל תועלת מן הארגון. הם מקבלים סכומים ענקיים מכל חבר חדש...ולנו אין כלום מהם. " החבר שמואלי הציע ב-1943 לייסד ארגון בשם "ארגון המעמד הבינוני בקריית מוצקין", אלא שאז לא היה לגרושקביץ מספיק כוח. כעת הוא עונה לארגון המעמד הבינוני במכתב תקיף כי "המועצה המקומית, כגוף נבחר, אינה נוהגת למסור דו"ח על פעולותיה אלא למשרד הפנים ולמבקר המדינה, שהם המוסדות היחידים שהמועצה נמצאת תחת בקרתם ופיקוחם". במקביל הוא מחפש דרך להפטר סופית מהארגון: הוא פונה אל הסתדרות הציונים הכלליים, שוטח בפניהם את השתלשלות העניינים ההיסטורית ומבקש עזרה:
"...יחד עם ציון העובדות השליליות עלינו להדגיש כי ארגון זה עשה בזמנו גדולות לפתוח קריית מוצקין...אבל פעולות העבר אינן יכולות לכסות על השגיאות הפטאליות הנעשות מדי יום ביומו ומזיקות למטרה שהציבו ראשוני הקריה....עיקר כוחו של ארגון המעמד הבינוני נובע מהקשר לקק"ל...אם יבוא גוף מוכר אחר(כמו הסתדרות הציונים הכלליים, ר.ל.) אשר ידע לשמור על האינטרסים של אנשי המעמד הבינוני ... ויבטיח את המיון הנכון של המועמדים לשכון בקריית מוצקין, יתכן כי יהיה מקום לדבר (עם הקק"ל ר.ל.) על העברת הפונקציות שנמסרו לארגון ...לגוף כזה... רק בדרך זו אפשר יהיה לבטל את המצב המשונה של תלת-שלטון הקיים בקריית מוצקין...
לאחר חודש ימים פונה גרושקביץ אל אגף בקרת הרשויות המקומיות במשרד מבקר המדינה בדרישה לפרק גם את האגודה השיתופית "בעיקר כשבזמן האחרון חורגת אגודה זו מתפקידיה שהוגדרו לה ע"י רושם האגודות כמוסד כלכלי ומתנהגת למעשה כ"וועד המושבה"". לאחר חודש פנו 191 חברי האגודה בעצומה לרושם האגודות בבקשה לערוך חקירה על פעולות האגודה. החותם הראשון על העצומה היה גרושקביץ.
גרושקביץ מפגיז את משרד הפנים במכתבי תלונה, עד שמשרד הפנים מנסה לקיים תהליך פישור. באי כוח המשרד נפגשים עם גרושקביץ ואחר כך עם נציגי האגודה שמתלוננים על ראש המועצה: "האיש הזה הוא חולה, הוא רוצה להיות הכל, האיש הזה השתמש בכספי האגודה...לצרכי תעמולת בחירות". נציגי המשרד דווקא מתרשמים אחרת: "לולא היינו נפגשים עם מר גרושקביץ הייתי חושב שאתם פה סניף של המועצה. אתם נותנים אישורים לבניין, רוצים לבנות מרכז מסחרי, נותנים הקצבות - כל אלה שירותים מוניציפאליים !!"
במכתב ששלח בראשית 1953 אל שר הפנים, מונה ראש המועצה את המניע לדרישתו החוזרת לפירוק האגודה השיתופית:
"האגודה אינה מסתפקת בתפקידים הנובעים מעצם אופייה המשפטי ושהוגדרו בהוראותיו של רושם האגודות השיתופיות, היינו תפקידים של מוסד כלכלי שאינו מטפל בכל עניינים מוניציפאליים. האגודה הצליחה לנצל את קשריה עם הקק"ל ושילבה את עצמה כגורם מכריע בין הקרן (הקיימת), בתור בעלת המגרשים שבקריה, לבין המעוניינים ברכישת זכויות החכירה לשם בנייה. נוצרה שיטה לפיה נפתחת הדלת לקק"ל אך ורק לבעלי כרטיס כניסה שנרכש בקופת האגודה".
אולם הן קק"ל והן רושם האגודות ומשרד הפנים, המופגזים במכתבי תלונה הדדיים ומנסים לקיים פגישות פישור וגישור, מבינים כי העניין הוא אחר:
"הריב בינו בתור ראש מועצה עם רוב אזרחי לבין האגודה שפעם היה ראשה הוא ישן נושן אבל מר גרושקביץ טועה אם הוא חושב שמשרד הפנים יכול להכריח את רושם האגודות לפרק אותה". "הסכסוך בין האגודה השיתופית קריית מוצקין לבין המועצה המקומית (או היו"ר שלה) - ארוך ומייגע ואינו חסר נימה אישית וגם פוליטית. אני ממליץ שאנו נסיר ידינו מסכסוך פנימי זה".
לכאורה, הוויכוח הוא על שמירת אופי הקריה. למעשה זהו קרב פוליטי. במכתב ציני למשרד העבודה "מלשינה" סיעת ההסתדרות שאין בקריה צורך בתקציב לעבודות ציבוריות המיועדות להקטנת האבטלה. זאת כיוון שאין בקריית מוצקין דאגות של מעברות, קליטת עליה וכו'. הדאגה היחידה שיש לאנשי המועצה המקומית היא רק איך "לשמור על צביונה המיוחד של קריית מוצקין, צביון ההתבדלות וההתנכרות מאז ומתמיד".
האמת הייתה שהקריה אכן פתחה את שעריה וקלטה הן את השכונות החדשות והן את התושבים - בלי לדקדק בזהותם הפוליטית. לכך היה מחיר. היריבים ההיסטוריים, אנשי מפא"י וההסתדרות, הגבירו את כוחם הפוליטי. הקרב ניטש בכל החזיתות: הנהלת המועצה מייעצת להורים למנוע מילדיהם את ההשתתפות בפעילות "הצופים" שפלשו לחצר בית הספר, (לאחר פירוק שבט צופי ביה"ס) כיוון ש: "מדריכי צופים אלה מביאים את הילדים התמימים לעשות עבירות על החוק בזה שהם מניפים את הדגל האדום על תורן ביה"ס שהוא ממלכתי, וגורמים לחילול שבת".
בבחירות 1955 ניצח גרושקביץ וסיעתו, הציונים הכלליים. אלא שהפעם כמעט ולא נבחר לתפקיד על ידי המועצה. בישיבת המועצה ב 11.9.1955 קיבל 5 קולות, כמו יריבו, נציג ההסתדרות. בהשפעת נציג הפרוגרסיביים, מר ז'ק, שהיווה לשון מאזניים, נאלץ גרושקביץ להתבסס על קואליציה מקיר אל קיר על מנת להיבחר. מר ז'ק נבחר לגזבר הקריה ובמקומו נכנס להנהלת המועצה נח עלוני. השנתיים הבאות היו שנים קשות של שיתוק, סכסוכים, עימותים והאשמות הדדיות במועצה. ב 9.1.1958, בישיבה מיוחדת אותה נאנס לקיים, הודח גרושקביץ מראשות המועצה, לאחר 16 שנות שלטון. לאחר שהסתכסך עם ארגון המעמד הבינוני והאגודה השיתופית - תש כוחו הפוליטי. "לא נשיאות הייתה לי אלא עבדות" אמר בנאום הפרידה שלו, אך הבטיח שבבחירות הבאות "הציבור יגיד את דברו". שלושה ימים אחר כך נבחר נח עלוני, לשון המאזניים הפרוגרסיבית, לראשות המועצה. עלוני, יליד פולין (1911) שעלה ב 1933, מילא תפקידים זוטרים בישובים חקלאיים שונים ברחבי הארץ, עד שהתקבל לעבודה בסוכנות היהודית ב 1948. הוא כיהן כראש מועצה שנה וחצי, עד לבחירות ב 1959. בבחירות אלו גרפה מפא"י 36% מהקולות, גרושקביץ והציונים הכלליים - 22%, עלוני והפרוגרסיביים - 11.5%. לראשות המועצה נבחר נציג מפא"י, משה גושן, יליד פולין (1921), חניך גורדוניה, שעבר את השואה בגטו, באושוויץ' ובמחנה עבודה. לקריית מוצקין הגיע כעולה חדש ב 1949, כפקיד ב"תנובה", אך עם ניסיון רב בפעילות תנועתית ופוליטית. הוא עתיד היה לעמוד בראש קריית מוצקין, כראש מועצה וכראש עיר, 25 שנים רצופות, עד למותו הפתאומי בשנת 1984.
אחד הצעדים הראשונים של גושן כראש מועצה היה פנייה אל האגודה השיתופית קריית מוצקין בקריאה לאחד כוחות וכספים, כדי לעמוד באתגרים הגדולים. גושן היה נציג מפלגת השלטון ובעל קשרים אישיים עם רבים מראשיה. עד 1960 הושלם פירוקה של האגודה והעברת נכסיה לבעלות המועצה המקומית. ארגון המעמד הבינוני גם הוא התפוגג משהובהר חוסר הרלבנטיות שלו.
לסיכום:
המעבר משלטון המנדט לריבונות, המלחמה הקשה בתולדות המדינה, העלייה ההמונית והמגוונת, המצב הכלכלי הקשה - כל אלה עיצבו את העשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל. קריית מוצקין, למרות מאמציהם ההיסטוריים של פרנסיה, לא הייתה אי בודד, ונאלצה אף היא להשתנות. אי אפשר היה לסרב להשתתף במאמץ הלאומי של קליטת העלייה, וזה נגד את המדיניות של סלקציה בקבלת תושבים חדשים לקריה. חומות הבידול קרסו. השינויים הדמוגרפיים יצרו סתירה בין המבנה הארגוני של היישוב לבין אוכלוסייתו, הגדלה והמתגוונת. המעבר השלטוני, מאריה לייב גרושקביץ, פקיד הבנק המהודר, המקפיד בחליפתו ובלשונו ודורש שיכנוהו "נשיא המועצה", למשה גושן, העולה החדש, המפא"יניק, האפור והעילג, סימל את הפיכתה של הקריה משכונת המעמד הבינוני לשכונה פועלית. הקריה פתחה את שעריה בפני כל אחד, קלטה עולים רבים והתפתחה במהירות. מפרבר מהוגן של בתים צמודי קרקע, הטובלים בירק גינותיהם, הפכה לשכונת פועלים, עם שיכונים אפורים, אנונימיים וזהים. משכונה הומוגנית של יוצאי מזרח אירופה מסורתיים, לאוכלוסיה מגוונת, שרובה עולים חדשים, יוצאי שואה ויוצאי ארצות ערב. מישוב-שינה, שרוב תושביו מתפרנסים בחיפה, למרכז מסחרי תוסס לתושבי הקריות כולן.
ביאורים חשובים:
- "המעמד הבינוני" בערים, שהיווה רוב האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל כבר בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם הראשונה, היה ברובו הגדול חסר תודעת התארגנות על בסיס אידיאולוגי...באופן טבעי התמקדו ניסיונות ההתארגנות הראשונים ...סביב צירים מקצועיים, ולא סביב עמדות אידיאולוגיות...כך קמו מקרב חוגים אלה ארגונים כמו "התאחדות בעלי המלאכה", "התאחדות בעלי התעשייה", "ארגון הסוחרים", "ארגון בעלי הבתים והמגרשים" ועוד...ברובם היו אלה ארגונים חסרי תודעה פוליטית רחבה...פעולתם התנהלה בהיקף מצומצם, ללא כל יומרה לפעולה מקפת בנושאים שמעבר לתחום האינטרסים הצר... המפגש בפלשתינה עם הנהגה ציונית מתנכרת ועם ארגוני פועלים עוינים עיצב במידה מסוימת את התודעה המעמדית של בורגנות העלייה הרביעית וכנראה גם חיזק אותה... " (בן פורת, תשנ"ט, 79 - 85)
- "עיר גנים" הוא מושג תכנוני שיצר הפילוסוף אבנעזר הווארד באנגליה ב 1898, כאנטי-תזה לערי התעשייה האפורות והצפופות. היא ניסיון לשלב את יתרונות הכפר והעיר, ע"י יצירת ריכוזי מבנים חד קומתיים שסביבם שטחים פתוחים וירוקים, תוך התייחסות רבה לאלמנטים כלכליים וחברתיים. בארץ פעלו בשנות העשרים והשלושים האדריכלים גדס וקאופמן ברוח זו.