נושא: סיפורי ראשונים - 1949 - 1940

סיפורי ראשונים – שפרן ישראל
(כפי שהועבר על ידו)

לבית העולים בקרית מוצקין, הגענו ביום 11 במרס 1949 כעולים חדשים, הישר מן האנייה "גלילה" (של צים), שהביאה ארצה עולים מנמל מארסיי שבצרפת. רוב של הנוסעים העולים באנייה היו פליטי השואה ומיעוטם עולים יוצאי מרוקו. (תאריך זה מסמל את סופה של מלחמת העצמאות, שכן זהו יום שחרורה של אילת).

"בית העולים" כפי שנקרא אז, שכן בלב המחנה הבריטי הגדול שכונה ע"י ותיקי מוצקין "CAMP ", ושימש ככל הנראה כבסיס לתותחי הנ.מ. של הצבא הבריטי, כנגד התקפות המטוסים האיטלקים.

בית העולים השתרע בין רח' יעל בדרום, רח' קק"ל במזרח, רח' אוסישקין בצפון מערב ורח' רוקח בצפון, הכניסה אליו הייתה מרח' יעל וכל כולו היה מוקף גדר צבאית סבוכה מאוד. צפונה לבית העולים הייתה ביצה גדולה, שהגיעה קרוב לוודאי עד לכביש חיפה - עכו, תנים שרצו בה, ובערב התקרבו עד לגדר ביללות רמות.
(בזמנו ביתה של משפחת מזרחי נבנה על המגרש ששימש את שער הכניסה לבית העולים, חצר הבית היה מרוצף בבטון שנשאר עוד מתקופת הבריטים. למשפחת מזרחי, היו שני ילדים עידן ונצחיה, כולם היגרו לדרום אפריקה לפני כ- 20 שנה) .

העולים שוכנו בחלקם בצריפי עץ שנותרו מתקופת הצבא הבריטי, בגודל של 2.5 מ"ר ומכוסים גגות פח, וחלקם באוהלים שהותקנו עבורם במיוחד. מספר מבנים גדולים יותר, שימשו למטרות ציבוריות כגון: חדר אוכל, חדר תרבות ( שם יכולתי לקרוא את רוב העיתונים שפורסמו בארץ), וכמה כיתות לימוד. (המורה בגלייבטר (לימים בייגלה), לימד באחת הכיתות האלה). אני זוכר שגם החרדים הקימו שם מסגרת לימודים שלהם.

באחד המבנים, או מתחת לסככות מכוסות רשתות הסוואה שהושארו על יד הבריטים, וכאשר מזג האוויר אפשר זאת, התקיימו מעת לעת מופעי תרבות ייחודיים לעולים (שירה, ערבי אופרה, חוגים ללימוד שירי חג יהודיים ועוד).

אני אזכור ימים אלה תמיד לטובה, על אף הקשיים. הריסוס בדי. די. טי. לא הפריע לנו, ביה"ס "אחדות" קיבל אותנו בזרועות פתוחות, שוחט הקריה מר רוזנברג שגר ברחוב ברק על יד קולנוע "אחדות", הכין אותנו חינם לבר-מצווה, חברי תנועת הצופים שהקן שלה היה באחד המבנים של ביה"ס "אחדות" על יד החורשה סמוך לרח' ברק, הזמינו אותם לפעולותיהם.

אני מתגעגע בערגה רבה למדינה של הימים דאז, דלת אוכלוסיה ועדיין שותתת דם ממלחמת העצמאות. חסרת ניסיון בממדי קליטה שכמעט השלישה את אוכלוסייתה בתוך כשנה, בלי תשתיות מקצועיות (כלכלנים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים וכיו"ב), ובכל זאת התגברה על הקשיים הענקיים ודאגה לנו לעולים. מה שמעלה את ערכם של מנהיגי המדינה וראשיה דאז לענקי ההיסטוריה של העם היהודי.

בפברואר 1950, הושלמה בנייתן של דירות שכונת עמידר ברחובות הילדים וחנה סנש, ומשפחתי כמו רבים מדיירי בית העולים, קיבלה דירת עמידר ברח' הילדים, ובכך הפכנו לאזרחים מן השורה שדחקו את זיכרונות השואה והשתלבו ביחד עם ותיקי המדינה, לתרום למערכת הביטחון, באקדמיה , בחינוך, במסחר ובמינהל ובשאר מערכות המדינה..