נושא: סיפורי ראשונים - 1949 - 1940

סיפורי ראשונים – שטראוס רבקה (רייני) וקורט
(כפי שסופר ע"י בתם עליזה אבן טוב)

אימי רבקה הייתה מוכרת יותר בכינויה, רייני, בקהילת הייקים יוצאי גרמניה בקריה. נולדה בעיר טרנוב שבפולין כבת זקונים להוריה, משפחה דתית בת 9 נפשות ובה 7 ילדים, חלקם היו כבר בוגרים ונשואים. בהיותה בת 8 ומשהחלו להגיע השמועות הראשונות על הפרעות בפולין טרם מלה"ע ה1, החליט אביה לשלוח אותה אל מחוץ לגבולות המדינה במסגרת תנועת הנוער היהודי. בדרך זו מצאה את דרכה לבית אחיה הבוגר שהתגורר אז בברלין שבגרמניה.

בברלין היתה אימי פעילה מאוד בתנועת הנוער הציוני. בשנת 1933 בהיותה בת 18, החלו התנועות הנאציות להרים ראש והאנטישמיות החלה להשתלט על גרמניה, אז החליטה להגשים את "ציוניותה" ולעלות ארצה. באותה שנה הגיעה לחופי הארץ כעולה בלתי לגאלית. עם הגעתה, הועברה היישר לקיבוץ גבעת ברנר והייתה בין ראשוני ומקימי הקיבוץ. את מקצועה כתופרת, זנחה לטובת סלילת כבישים, עבודות ריצוף בלטות וכד'. באותה תקופה עברה גם שינוי נוסף ובהשפעת החברה והקיבוץ, היתה לחילונית.

בקיבוץ גבעת ברנר נולדה גם ההכרות בינה לבין מי שלימים היה אבי, קורט שטראוס יליד העיר ברלין שבגרמניה, שעזב מרצונו את לימודי האווירונאוטיקה באוניברסיטה לטובת הרעיון הציוני, ועלה ארצה ב1939 גם הוא כעולה בלתי לגאלי בעליה הידועה כ"עליה ב'". בשנת 1940 נישאו זה לזו.

בשנת 1941 עזבו הורי את הקיבוץ והגיעו לקרית מוצקין לרחוב הרב קוק 65. היה זה בדמי מפתח אצל מרים שטנגר (המתגוררת בבית עד למועד כתיבת שורות אלה). בנתוני התקופה והזמן, היה הבית גדול מספיק כדי לאכלס בתוכו כמה משפחות, שחלקו ביניהן את המטבח והשרותים.
בשנת 1943 בבית זה, נולד אחי הבכור מיקי, אז המשפחה האחרת עזבה את הבית. בשנת 1945 נולדתי אני עליזה.

בשנת 1945 עם תום מלה"ע ה2 עלו ארצה מגרמניה סבי וסבתי מצד אבי, כניצולי מחנה הריכוז טרייזנשטאט. תחילה הגיעו לבית דודי בגבעת ברנר, אך מאחר ולא הסתגלו לחיי הקיבוץ, עברו כעבור כשנתיים להתגורר אתנו בקריה עד פטירת סבי בשנת 1950. סבתי חזרה אז לקיבוץ וחיה שם עד פטירתה.

מאחורי ביתנו על גבול קרית חיים, היתה חורשה גדולה שהיתה לאחי שהיה שובב גדול מגרש המשחקים המועדף, שם נהג לשחק ולטפס על העצים. החצר היתה גדולה ורחבת ידיים ואבי גידל בה ירקות, תרנגולות ושפנים, שבאותה תקופה ה"צנע", היו מקור חשוב לכלכלת המשפחה.

בשכנות אלינו גרה משפחת זיידן, גם הם "ייקים", שאיתם היו לנו קשרים מיוחדים. שכן קרוב אחר היה ד"ר ברינידר רופא הילדים היחיד אז בקריה. מולנו היה בית משפחת צורי שבנם חיים מכהן כיום כראש העיר קרית מוצקין. אחי ואני בילינו רבות בחצר ביתם. זוכרת אני היטב את כלב הזאב הגדול שהיה אצל בחצר. באחת הפעמים בהיותי כבת 5 לערך, הפרעתי לו בשעת האוכל והוא תקף ונשך אותי. ד"ר ברינידר החליט כי חובה עלי לקבל זריקות חיסון נגד כלבת, אותן קיבלתי בקופ"ח ברח' השופטים.

קופ"ח הכללית (של ההסתדרות), שכנה לא רחוק מביתנו, בבניין דו קומתי שהיה ידוע יותר בשם "ביתנו", לא רחוק מהמקום בו מצויה כיום המזרקה. בקומה הראשונה היה אולם קטן לאירועים והצגות, ספרייה קטנה (למיטב זכרוני הראשונה), הקומה מעל שמשה את קופ"ח, בחצר היה מגרש הכדורסל של הפועל. באותו הבנין פעל גם המעון הראשון של "ארגון אמהות עובדות" בקריה, בו ביליתי גם אני את תקופת הגן.

לפרנסת הבית עבדה אימי כתופרת, בעוד אבי שהיה נטול מקצוע מיוחד, הצטרף לחברת נוע"ז, "נהגי עמק זבולון" כנהג. לימים רכש מניה בחברה וקנה את משאיתו הראשונה. משרדי החברה היו ממוקמים ברחוב סמטת הקרב בכניסה לקריה. מי לא הכיר את המשאית הירוקה שמטאטא קש ועת חפירה תקועים לה משני צידי הקבינה? המשאית היתה עבורנו גם מכונית משפחתית לטיולים ברחבי הארץ ולחוף הים. בשנת 1965 בהיותו בן 56 בלבד, הוכרע אבי ע"י מחלת הסרטן.

הקריה היתה אז קטנה ותושביה מעטים, הנסיעה באוטובוס היתה מעין חוויה משפחתית, כולם הכירו את כולם. עם הזמן החלה לגדול ולהתפתח וב1951 עברנו לשכונה הראשונה שנבנתה בקריה, שכונת פנטגון. עברתי אז לגן ציפורה ברחוב חנה סנש או הילדים (אינני זוכרת בדיוק), אך היה זה לתקופה קצרה בלבד. באותה השנה "עליתי" לביה"ס לכיתה א' בביה"ס אחדות. מנהל ביה"ס היה אז מר פינס וסגנו המורה המהולל יצחק בגלייבטר.

החינוך בביה"ס היה חינוך מוקפד מובהק, עם ערכים ומתן כבוד למורה. בכל יום נערך בחצר מפקד בוקר, שרנו את השיר "אדון עולם", ובכיתה עמדנו על רגלינו עד כניסת המורה ולא התיישבנו לפני שהתיישב או הרשה לנו לשבת.

היתה זו תקופה מיוחדת במינה, מלאת חוויות וזכרונות. לדוגמא, המורה לתפירה, עציוני, שהיתה אישה קטנה, נמוכה ו"מלאה". בהנחייתה תפרנו כולם מכנסי התעמלות עם גומי למעלה והיו מתרחבים כמו בלון נפוח מלמטה, כנראה ע"פ מידותיה שלה. כמובן המורה לחקלאות שציגליק, המורה לספורט יחזקאל רוזן והמורה הנפלאה דבורה שגב.

את תקופת מלחמת השחרור איני זוכרת במיוחד מאחר והייתי ילדה קטנה, אך את חגיגות העצמאות בקריה ברחבה ליד ביהכ"נ הגדול (היום כיכר המזרקה), אני זוכרת היטב. השמחה היתה רבה וגדולה, כמעט כל תושבי הקריה השתתפו, התזמורת נגנה שירים ישראליים עבריים והכיכר היתה מלאה במעגלי רוקדים ובעיקר הורה סוערת.

ב1952 נולדה אחותי הקטנה אריאלה. תקופת הצנע עדיין שרתה בארץ ואבי המשיך לגדל את השפנים למאכל.

בסוף שנות ה50 החלה חברת רסקו להכשיר קרקעות לשכונת "בנה ביתך" הראשונה בקריה, שכונת הרומבואיד. היה זה במקום הכי צפוני אז בקריה, בסמוך למקום בו עומד היום ביה"ס ויצמן. הורי החליטו אז לממש את חלומם לבית הפרטי עם גינה גדולה ועברנו לגור ברחוב הזית 8.

אז גם החל להבנות ביה"ס ויצמן ואחותי איראלה החלה את לימודיה בביה"ס כילדת המחזור הראשון. מנהל ביה"ס הראשון היה המורה שציגליק, המורה לחקלאות מביה"ס אחדות.

גם אני התבגרתי והייתי לנערה צעירה. בביתנו בילה אז שעות רבות חברו הטוב של אחי, משה (מוישיק) אבן טוב. כך או אחרת החל לצמוח בינינו רומן קטן, ובחלוף כ3 שנות חברות, בהיותי בת 19 ולאחר שנת שרות בצבא, נישאנו בשנת 1965 ובנינו את ביתנו כאן בקריה.

בני הבכור שגיב, עזב את הקריה, עובד בטלויזיה בחברת ג"ג של בן קריה אחר ידוע, יורם גלובוס (קולנוע אורות). בתי גלית מתגוררת בקריה וילדיה לומדים בביה"ס ויצמן. בני הצעיר רועי, מסיים כיום את לימודיו בביה"ס אורט בקריה.

אימי המשיכה להתגורר בבית המשפחה ברחוב הזית, עד שנת 1982, אז מכרה את הבית ועברה להתגורר בקרית ביאליק השכנה, עד לפטירתה 4 שנים אח"כ. אחי מיקי שנישא ללאה לבית פפר שנפטרה בטרם עת, מתגורר עדיין בקריה.

אני ובעלי מוישיק, ממשיכים להתגורר ברחוב ההגנה 10 בבית אותו בנינו מעל בית ילדותו.