נושא: סיפורי ראשונים - 1949 - 1940

סיפורי ראשונים – שוייד נעמי (ברננקה) ונוח
(כפי שהועבר ע"י ילדיהם אליעזר ואריאלה)

נוח שוייד נולד ב1910 בעיירה נוביסונץ בחבל גליציה בפולין. בן זקונים למשפחה בת 11 נפשות, כשאבי המשפחה סבא אליעזר, מנהל מעין בית אוכל וסבתא היתה עקרת בית. בגלל המצב הכלכלי הקשה לא זכה אבא להשכלה נאותה. בזכות כישרונו הטבעי, הצליח לקדם את עצמו מבחינה אינטלקטואלית ולהגיע להישגים בתחום האמנות. התעמק בספרות, בפילוסופיה, היה בעל ידע כללי נרחב ושלט בשפות רבות.

גם בתחום המוסיקה היה בעל כשרון יוצא דופן, היה בעל קול ערב ולמד בכוחות עצמו לנגן בצ'לו. בגיל 18 התגייס לצבא הפולני וצורף לתזמורת הצבאית, לימים היה למנצח התזמורת. במסגרת הופעות התזמורת בעיירות ברחבי פולין, הקפיד להתארח אצל משפחות יהודיות ולבקר בבית הכנסת בליל שבת, למרות שהיה ציוני חילוני. כמו כן עסק בפיסול אך עבודותיו נשארו מאחור בפולין. במקביל, רכש מצלמה והצליח להוסיף מעט על משכורתו הצבאית הנמוכה. חלק מהצילומים מטיוליו בקרפטים ומההכשרה הביא אותו ארצה.

לאחר השירות הצבאי, הצטרף למחנה הכשרה של תנועת המחנות העולים, כהכנה לעליה ארצה.עוד בפולין הכיר את אמנו נעמי ילידת העיירה טורקה על שפת נהר הסטרי, בסמוך ללבוב בחבל גליציה. יהודי העיירה רובם נרצחו במלה"ע ה2. מהבולטים בתושביה היה אבא חושי, לימים ראש עיריית חיפה.
לאחר נישואיהם עלו ארצה כזוג נשוי בשנת 1935. את תחילת דרכם עשה הזוג "החלוצי" באוהל מרוהט במיטב ארגזי התפוזים שמצאו, בקיבוץ אושה, שם נולד הבן הבכור אליעזר.

המסגרת הקבוצתית לא הלמה את דעותיו של אבא, המשפחה עזבה את הקיבוץ לטובת קריית חיים, לחדר שכור בדירת 3 חדרים משותפת ל3 משפחות. לפרנסת המשפחה עבד בבית החרושת קדר לקרמיקה, להשלמת ההכנסה הביא הביתה מוצרים לפני גימור ובעזרת אמא היה מביאם לגמר. ב1938 היה בין מקימי חניתה ואיילון קיבוצי "חומה ומגדל".

בשנת 1940 עברנו לקרית מוצקין לרחוב הרב קוק 24, לתנאים משודרגים בשכירות אצל משפחת שטנדר. אמנם דירת חדר אבל עם כניסה נפרדת ומטבח קטן רק שלנו. חלק מהמרפסת נסגרה ע"י אבא והפכה למקלחת, שמבין החריצים יכולנו להתקלח וגם להציץ לנעשה ברחוב בחנות הנעליים אתא. בחצר הבית גדל עץ תות ענק שענפיו היו עבורנו ולשאר ילדי הרחוב, גן משחקים מופלא.

כאן בבית הזה נולדה הבת אריאלה. שנינו הילדים התחלנו את דרכנו החינוכית בגן של דודה אסתר הסמוך. וכמעט כמו כולם, ההמשך היה בבית הספר אחדות.

אבא לא רווה נחת מעבודתו במפעל הקרמיקה והחל לעסוק בכל מיני עבודות מזדמנות. הנגינה בצ'לו קשתה עליו, אז החליט לעשות הסבה מתחום המוסיקה לטובת מקצוע הסתתות באבן ושיש, כשהוא מנצל את כישוריו האומנותיים ועוסק בעיצוב גינות ומרפסות. רבות מעבודותיו עדיין קיימות לתפארת ברחבי הקריות.

בין היתר אף הקים מספר פסלים גדולים כמו זה שבמוסד אמנה שבכרמל, או קיר הקרמיקה בקבוצת כנרת. לעבודתו תמיד הגיע כשהוא רכוב על אופניו, עליהם כל ה"מפעל" שלו, קרשים, פלס מים, דלי, מפסלת ו... ארוחת עשר.
אחת מעבודותיו עליהן הייתה גאוותו, הוא תכנון ובניית אנדרטת הזיכרון לחללי שיירת הנשק במבואות קרית מוצקין.

לימים כששאלנו מדוע לא פנה לתחום הצילום, עבודה קלה יותר, ענה כי עבודת הצילום אינה חלוצית מספיק.

במלה"ע ה2, המקלט בחצר היה צמוד לבית וכל באי המקלט נאלצו להגיע אליו דרך הדירה שלנו. תמיד חכינו לשכנים ואח"כ נכנסנו אנו אחרונים. באחת ההפצצות, נפלה פצצה על הבית בקצה הרחוב שלנו והרסה אותו לחלוטין.

במלחמת העצמאות, הייתה אימי "פייטרית" אמיתית שנטלה חלק בשמירה על מגדל המים, ואפילו צוידה באקדח. אבא התגייס אף הוא ונטל חלק בקרבות לשחרור חיפה ובגליל המערבי.

בשנת 1950 רכש אבא מגרש בסביניה הסמוכה, במשך 6 שנים רכב לשם יום יום על אופניו ובנה את בית המשפחה במו ידיו. רק לצורך יציקת הגג גייס עזרה. לבית זה עברנו כאמור ב1956. כשבגר וכוחותיו החלו לאזול, בנה בחזית הבית חדרים להשכרה לחנויות.

בשנת 1978 נהרגה אמא בתאונת דרכים. אז החליט להתמסר לאמנות ולפיסול בסטודיו שהקים בבית, עד שחלה בהיותו בן 72 ובשנת 1984 נפטר