נושא: סיפורי ראשונים - 1949 - 1940

סיפורי ראשונים – ליכטשין מרים ודוד
(כפי שהועבר ע"י בנם זאב אלמוג)

הורי, מרים ודוד ליכטשין ז"ל, רכשו את ביתם ברח' הרב קוק פינת קק"ל ב1945. ב1947 עברה אליו המשפחה ובה אחי הצעיר ידין בן ה4 ואנכי זאב בן ה12. היה זה לאחר מלה"ע השניה, אז נחשפו הורי לידיעה הקשה כי כל אחד מהם איבד חמשה מאחיו ואחיותיו בשואה. למרות רצונם למנוע מאתנו הילדים, את צער האובדן ואולי גם רגשי אשמה על שנותרו בחיים, העיבה עננה זו על חייהם ומבלי דעת גם עלינו.

לקריה הגענו משכונת "בת גלים" בחיפה. לדעת הרופאים, הפיח מארובת התנור במתקן הצבא הבריטי הסמוך לביתנו, היה המקור להתקפים הכרוניים בהם לקה אחי הקטן ידין, ומשום כך נאלצנו לעבור דירה.
ד"ר מדובוי, רופא ושכן הורה תחילה להשקות את ידין בחלב סוסות שהשיג מערביי עכו בהם טיפל, ואחר-כך להאכילו בחלב אם. החלב נשאב לבקבוק גדול מחזה השופע של מינקת מק. שמואל, את החלב היקר הובלתי על אופניי כשלאורך הדרך נערתי את הבקבוק כדי שהחלב יהפוך לחמאה. לשינוי המזל הוסיפו לאחי שם נוסף, "חיים אלתר". לימים התלבטנו באשר ל"תרופה" האמיתית שהביאה להחלמתו, השם הנוסף, מרשמי החלב של ד"ר מדובוי, או האוויר הטוב של מוצקין.

בהגיענו עוד נמצא בור גדול בסמוך לביתנו, שריד להפצצות האיטלקיות מתקופת המלחמה. בסמוך לבית היה "מגרש המשחקים", שם בילינו ילדי השכונה שעות רבות בספורט ו"חוגים" שונים. זכור במיוחד, החוג של המורה למלאכה משה סגל. ממנו רכשתי את מיומנויות העבודה במשורית על דיקט, ואת אהבתי לעבודות עץ ומתכת.

הגעתי באמצע שנת הלימודים תש"ז לכתה ז'. המפגש עם ביה"ס החדש היה כמו מעבר ל"עולם אחר". מטבע הדברים, זכורה לי בעיקר הדרך בה התקבלתי ע"י המורים והילדים. למשימת השלמת הפיגור ב"דקדוק עברי" נרתם המורה מתיתיהו פינס, אותו למדתי להוקיר ולאהוב. המורה היחיד בביה"ס "אחדות", המעורר בי זיכרונות של חיבה והערכה. מעבר להשלמת החומר, חיבב עלי את השפה העברית. למעט מורים חשים אחרי שנים חובת תודה על הזרעים שטמנו בנו, המורה פינס הוא אחד מהם.

הייתי ילד "שובב", אנרגטי והתקוממתי נגד כל מה שנראה לי כעוול. למשל ה"שיעור החינוכי" שהוטל ע"י המורה למתמטיקה, כשסרבתי לשאת סלי חצץ וחול לבניין ביתו הפרטי. בתגובה, כינה אותי "פרא-אדם" בכיתה וגם בפני המורים. חלקם קבעו ב"סמכותיות" רבה בפני הורי, כי בעתיד לא אצלח לכלום. מצאתי עצמי מורחק מהכתה כדבר שבשגרה. בחצר פגשתי "מורחק כרוני" אחר בשם דני גור, לימים פרופסור ומנתח לב נודע.

הורי רחשו אמנם כבוד למורים ולדעתם, אך גם האמינו בי ובכישוריי ותמכו בי. מר פינס המורה ה"חריג" ויוצא הדופן בנוף ביה"ס, היה זה שאיזן את כעסי ומרדנותי. בזכותו ובזכות מאמצי אמי, לא "נשארתי כתה" במעבר לכתה ט'. לבחינת סוף השנה במתמטיקה הכין אותי פינס במשך יומיים וקבלתי "מצוין". לדאבוני, רק בתום לימודיי מונה פינס למנהל ביה"ס.
בין הברכות הרבות שקבלתי לרגל קבלת הפקוד על חיל הים, ברכתו של המורה פינס הייתה בין המחממות ביותר.

בצמוד לבית פינס גרה מש' מילר, הבן שמחה המכונה "סימון", בן כיתתי ותלמיד מצטיין, לימים ראש עירית ק. מוצקין. בחופש הגדול בכתה ח', אני בנו של נהג משאית ושמחה, בנו של אינסטלטור, הלכנו לכפר ביאליק, לעבוד בחקלאות כדי לחסוך "דמי-כיס".

הורי היו "שומרי מצוות" בהמשך למסורת הדתית ציונית עליה גדלו בפולין, משם עלו ארצה לאחר נישואיהם ב1933, במסגרת תנועת הנוער "השומר הלאומי". ביהכ"נ היה למרכז חייו הרוחני והחברתי של אבי שאף נבחר לראש חבר הגבאים. מתוך כך "נסחפתי" גם אני להווית חיים זו. בכל שבת קראתי בתורה בביהכ"נ את פרשת השבוע ב"השגחת" ה"בעל הקורא" משה לדרזון. כך "זכיתי" באופניים חדשים טרם בר מצווה, ובעיניים הנוצצות של הוריי מרוב "נחת".
גם טכס בר המצווה של בניי, גל, עוז ורם, נערך בביהכ"נ הגדול בק. מוצקין - למרות ריחוק מגורינו ממנה, לכבודם של הוריי. כיום, כשמגיע זמנו של אחד מנכדיי לעלות לתורה לרגל בר המצווה, אני מלמדו ונזכר לטובה בביהכ"נ שאפשר לי בנערותי להתמחות בכך.

ל"פעולות" בסניף "בני עקיבא" בק. שמואל אליו הצטרפתי, הלכתי ברגל עם יענק'לה פרוש (כיום פרו' לסטטיסטיקה באוניברסיטת בר אילן). את המעבר בין שתי הקריות ניתן היה לחוש באוויר. שתי קריות, שני עולמות ואני ביניהם. בהגיעי לכתה י"א, חברתי ליענק'לה ולאיציק לוינזון-לבנון (לימים מדען ברפא"ל), כדי להשלים את לימודיי בביה"ס התיכון הדתי "הריאלי יבנה" בחיפה.

מדי שבת אחה"צ, למדתי גמרא בבית הרב פוגלמן, בחברת "אברך משי" צעיר בשם ישראל מאיר לאו (לימים הרב הראשי לישראל). "אוד מוצל" ששרד את שואת פולין בה נרצחו הוריו והתגורר בבית דודו הרב. אח"כ הלכנו יחד ל"בני עקיבא" בק. שמואל. כמצוות הרבנית החזקתי את ידו בידי, בעת חצית פסי הרכבת (אז הרכבות פעלו בשבת). תמונה זו מלווה אותנו ואנו חוזרים אליה בכל פעם שאנו נפגשים.

בגיל 9 לימד אותי אבי נהיגה בנימוק: "על בן בכור לעזור לאביו כפי שעשיתי אני בילדותי". לימים כשהגיע עם משאית עמוסה בשקי קמח ל"מאפיית-נודל" שמול ביתנו, ביקש ממני ל"השחילה" בשביל הצר לפריקה עד שיגמור את חשבונות התובלה.

משפרצה מלחמת השחרור, גויס אבי עם משאיתו, אח"כ המשאית "השתחררה" בעוד הוא נשאר מגויס. אני גויסתי לעזרה בבית, לבקשתו הנעתי את המשאית מדי יום, ש"הבטריות לא ייגמרו" וכיסיתי את המנוע בשקי יוטה שהלחות לא תחדור ותגרום לחלודה. כמו כן, נהגתי לרכב על אופניי להביא ביצים וחלב מסבי וסבתי בכפר חסידים. כיום אני תמה על העוז של אמי כששלחה אותי בדרך העוברת ליד בתי הזיקוק, כשארועי דצמבר 1947 עת פועלים ערבים קמו על עמיתיהם היהודיים ורצחו ארבעים ושניים מהם באכזריות, היה עדיין טרי בזכרוננו. אביו של אחד מבני כיתתי היה בין הנרצחים.

היה זה מפגש ראשון עם השכול, שלצערי לא הסתיים אז ונמשך במערכות נוספות. שכנו של אבי לספסל בביהכ"נ, נח לוין, נהרג ממכונית תופת שהוחדרה ל"טחנות הגדולות" בחיפה במלחמת העצמאות. שכן אחר, ברט אלעזרי, איבד את בנו אלעזר בקרב. ב"מערכת קדש" נפל בן כתתי יהושע "טולה" סגל, אלמנתו רחל היא בתו של נח לוין, שנספה בטחנת הקמח.

אמי, בת ר' יונה רוזנטל, איש אמונה, למדן ונועז (מורו של הרב גורן), החלה לשלוח אותי במשאית למלא שליחויות שעשיתי קודם באופניים, כשלצדי יושב אחי הצעיר ידין. באחת הפעמים הציעה שאמשיך עד מחנה ג'למי ליד יוקנעם, להפתיע ולדרוש בשלומו של אבי. על ראשי חבשתי את כובע הקסקט של אבי ששיווה לי מראה בוגר. את הדרך עברתי בשלום, הש.ג. הכניס אותי למחנה ואף כיוון אותי לרחבת החניה שם מצאתי את אבא. בשמחתו שכח לשאול כיצד הגעתי, משהתעשת ושאל, הצבעתי על המשאית שמחלונה בצבץ ראשו של אחי. או אז "העניק" לי סטירת לחי, שלף את אחי מהמשאית, חיבק אותו ונרגע. הוא פנה אלי ואמר: "קח את האוטו וחזור הביתה, סע בזהירות ותביא לאמא את מה שביקשה".
מאז החלפתי את אבא ליד ההגה, ובימי הקיץ נהגתי במשאית לבקשת אמי גם לרחוץ בים בק. חיים.

בן 13 צפיתי לראשונה בקרב של ממש. בעת משחק עם חברים ב"שכונת הצריפים", הבחנתי באנשי הגנה חמושים צועדים בגלוי ובצמוד לקירות לאורך שורת הבתים המקבילה לכביש עכו-חיפה. הזדנבתי אחריהם ולדרישתם שאתרחק, סרבתי בתוקף. נאמר לי: "טוב ילד, אבל לך בשקט!". ליד הבית האחרון עצרו ונערכו למארב, נצמדתי לקיר וחיכיתי. ואכן חזיתי בקרב שלימים נודע כ"קרב שיירת הנשק".

סופו של הקרב הקשה היה בפיצוץ אדיר שהחריד את כל תושבי הקריות. עם הסתלקות הלוחמים, הגחתי מהמחסה וסרקתי בסקרנות את אזור הקרב, המראות הקשים לא הרפו ממני ימים רבים. עד מהרה נפוצה השמועה שנכחתי בקרב של לוחמי הפלמ"ח והוסיפו ש"הרמתי" אקדח ולקחתיו "שלל", מה שלא היה ולא נברא. למרות זאת, מנהל ביה"ס לוינהרץ, תבע ממני להחזירו. הוזהרתי, כי ייגזר עלי עונש הרחקה. לאחר שבוע "חופש" חזרתי, הסיפור היה ל"אגדה".

לטקס בר המצווה שלי הגיע אבי לחופשה מהצבא. את ה"דרשה" הכנתי בעזרת המורה מאיר שוחטמן. לצערם של הורי לא הצלחתי לשאת אותה בשל מחיאות הכפיים והשירה לחתן בר המצווה.
לאחר שנה, בט"ו בשבט תש"ט, יום ייסוד הכנסת נולד אחי ונקרא עמיקם.

אבי השתחרר וחזר הביתה, אז התברר כי הזיכיון להובלת הקמח הועבר לנהג אחר. לאחר התערבות הרשויות הוחזר לו הזכיון. לתקופה קצרה היה אבי מעורב בחיים הציבוריים בקריה, עסקנות זו גרמה לו סבל והוא התמקד בפרנסה ובטיפוח הילדים.

ב1981 נפטרה אימי, אבי עוד התגורר בקריה 8 שנים, עד שעבר ל"בית-אבות" בנתניה. 8 שנים אח"כ בגיל 88 נפטר. הורי טמונים בבית העלמין ב"צור שלום", לצד חלקת הקבר של הרב והרבנית פוגלמן.