נושא: סיפורי ראשונים - 1949 - 1940

סיפורי ראשונים ליברייך יהודית ונפתלי
(כפי שהועבר ע"י בנם)

אבי נפתלי ליברייך נולד בווינה שבאוסטריה כבן יחיד להוריו מרדכי ויונה, בשנת 1914. בהיותו בן ארבע עברו הוריו לחיות בעיירה בוצ'ץ' שבפולניה, שם עברה עליו ילדותו. את לימודי התיכון עשה בעיירה מינסטזיסקה שבגליציה המזרחית, שם הצטרף לימים כחבר בהתאחדות "פועלי ציון".

בשנת 1936 עלה לארץ ישראל באונית מעפילים, שיצאה מחוף קונסטנצה שברומניה. את דרכו ארצה החל בעיר הולדתו, משם הגיע לעיר הבירה וורשה בפולין, ומשם המשיך בנדודיו עד הגיעו לחוף קונסטנצה, משם יצא ארצה בספטמבר 1936, והגיע לנמל חיפה.

עם הגיעו לארץ ביקש וגם התקבל כתלמיד סטודנט בטכניון חיפה (מחזור ה'). שאיפתו הייתה לרכוש השכלה אקדמאית, להיות מהנדס בנין ובדרך זו לקחת חלק ולהשתתף בבנין הארץ. בהגיעו ארצה היה חסר כל למעט כמה פרוטות במטבע פולני שהיו בכיסו. על מנת להתקדם, ללמוד, ולפרנס את עצמו, החל לעבוד בשעות הלילה בנמל חיפה, כסבל בפריקת אוניות משא וסוחר אשר הביאו ארצה בקר לשחיטה. כל הלילה עבד וביום למד.

בשנת 1940 סיים בהצלחה את לימודי ההנדסה וקיבל תואר אינג'ינר (מהנדס) . החל משנה זו החל לעבוד עבור שלטון המנדט הבריטי בהקמה ובנייה של שדה התעופה בצת בגליל המערבי והתגורר בנהרייה.

בשנת 1943 נשא אבי לאישה את יהודית לבית גינדל והם המשיכו להתגורר בנהריה עד שנת 1948. בתקופת מגוריהם בנהרייה היה אבי חבר בחבל הימי לישראל, ועזר רבות בתחום אספקת המזון לנהריה בדרך הים, מאחר ובדרך היבשה התעוררו קשיים רבים כתוצאה מהימצאותם של כיסי התנגדות ערביים רבים לאורך ציר כביש חיפה – עכו - נהריה.

בשנת 1947 החל אבי לעבוד בחברת החשמל והתקבל כמהנדס במחוז חיפה. בשנת 1948 עברה המשפחה להתגורר בקרית מוצקין. בתחילה בשכירות ברחוב הרב קוק ולאחר מכן בנו את ביתם ברחוב אהרון. עד סוף ימיהם חיו הורי בקרית מוצקין, אבי העביר 42 משנות חייו בקרית מוצקין.

במהלך שנות חייו בקרית מוצקין היה חבר מועצה, ראש ועד ההורים של בית הספר "אחדות", שופט בבית המשפט העירוני. במהלך עבודתו בחברת החשמל תרם מזמנו כנציג העובדים במועצת המנהלים של החברה.

בחברת החשמל פעל רוב הזמן במסגרת אגף הביצוע, בתקופת עבודתו בחברה היה שותף להקמת תחנת הכוח באילת, באשדוד ומפעל חייו היה ניהול הקמת תחנת הכוח החדרה.

בתקופת מגורי הורי בקרית מוצקין, תרם אבי רבות לפעילות ציבורית בה ראה שליחות והאמין כי בחייו האדם צריך לתרום לטובת החברה. בשנות החמישים והשישים היה חבר מועצת קריית מוצקין, באותה תקופה היה שותף לתכנון והקמת בית המגן "יד לבנים" בקריה. בשנת 1982 הוענק לו תואר יקיר הקריה על פעילותו הציבורית.

זכורים לי הימים, בהם היינו מנהלים בינינו שיחות על כדאיות כלכלית של מפעלים שונים בארץ, והוא תמיד אמר כי במדינה קטנה כמו שלנו ומוקפת אויבים, יש ראשית צורך לדואג לתשתית ולקיום ולא כל מפעל צריך להיות רק תוצאה של חשבון הכדאיות הכלכלית.