נושא: סיפורי ראשונים - 1949 - 1940

סיפורי ראשונים – ליבוביץ' טובה ויצחק
(כפי שהועבר ע"י בתם ציפי רומן)

מפליאה אולי העובדה, כי לא הייתי זקוקה למאמץ ניכר כדי להיזכר בשנות ילדותי הספורות בהן התגוררתי בקרית מוצקין. בדיעבד, נראה כי היו אלה שנים מאוד משמעותיות בחיי.

לקרית מוצקין הגיעה משפחת ליבוביץ' בתחילת שנות הארבעים. הורי, טובה ויצחק ליבוביץ (לימים, עוברת שם משפחתנו לליאור, אך זה כבר סיפור אחר), היו יוצאי קיבוץ גברעם. אני הייתי ילדה פעוטה.

אמי, טובה לבית אנגלברג, עלתה ארצה מגליציה, בהיותה בת 16 בלבד, מלווה באחיה דב אנגלברג (שנפטר בשנת 2003 בקרית-מוצקין, בה הקים את משפחתו ואותה לא עזב בחייו), ובאחותה הצעירה, איילה (כיום, עו"ד איילה שיף, בתל-אביב).
אבי יצחק ליבוביץ, עלה ארצה בשנת 1939, לאחר שירות של שנה בצבא הצ'כי. הם נפגשו בקיבוץ, נישאו ועזבו את הקיבוץ לטובת קרית חיים. לאחר אפיזודה קצרה בקרית חיים, שבמהלכה נולדתי אני, בכורתם, החליטו לעבור לקרית מוצקין השכנה.

בכל שנותינו בקריה התגוררנו בשכירות בבית משפחת צורי (בן המשפחה חיים צורי, מכהן כיום כראש העיר), ברח' הרב קוק 95. היה זה בית עם חצר גדולה, שגדר בטון הקיפה אותה. שם גם נולד אחי אברהם (אבי ליאור), היום בעל משרד להנדסת בניין בחיפה, נשוי לחווה ואב לשלושה.

זכרונותי מאותו בית ומאותה תקופה, מגוונים מאוד. שכן היו אלה שנים משמעותיות מאוד בחיי המדינה שבדרך, ומדרך הטבע גם בחיי תושבי הקריה, מגדול ועד קטן.

אני זוכרת את עץ השסק בחצר של השכנים, שמידי פעם נהגנו לטעום "בגניבה" מפירותיו, את עצי התות האדום והלבן שגדלו בחצרנו וילדים אחרים אכלו מהם בכל פה, כמובן שיחד אתנו. את הסיגריה הראשונה שטעמתי במחסן, עם חברים בוגרים ממני (ששמם פרח מזכרוני). את חבורת הצעירים העליזה של דודה איילה ודוד דב, ובהם משה פרילוצקי ומאיר קופמן בן שלמה, שאהבו תמיד לשבת במטבח של אמא.
אותו מטבח שהיווה גם "זירה" לעימותים וויכוחים פוליטיים בין שני הורי, אבא שהיה חבר פעיל ב"הגנה", ואמא שהיתה אוהדת האצ"ל.

יש עימי זכרונות כואבים למראה האנשים שהגיעו "משם", יהודים ניצולים מאירופה שאחרי מלחמת העולם השניה. את אלה, שאבא שלי נהג לכנות "בן העיר שלי". אלה שבאו אפורים, שותקים, עצובים ושחוחים, נושאים איתם את משא הזכרונות הקשים, והוזמנו להתארח בביתנו. לעיתים נשארו אצלנו בבית לשבועות וחודשים, "עד שיסתדרו". אמא נהגה אז לבשל ולכבס לכולם, ותמיד היה מקום בבית לעוד אחד ועוד אחד. במעט שממילא היה והתחלקו כולם, הכל על מנת להקל.

אני זוכרת גם את אלי רדקביץ, שהיה בסך הכל ילד בן שמונה כאשר הוא וקבוצת חברים, מצאו ליד פסי הרכבת "בונבוניירה", שהתפוצצה בידיהם. אלי שהיה בן כיתתי (כיתה ב'), נהרג ואיתו עוד ארבעה מחבריו לקבוצה. אחת הבנות, ניחמה פוסק נפצעה קשה.
הזכרון הזה, המעוגן בימי המדינה שבדרך, אינו מרפה, גם בחלוף השנים, גם כשמטענים מתפוצצים הפכו, לצערנו הרב, לעניין שבכמעט-שיגרה, במדינת ישראל הריבונית.

הורי, אחי ואני עזבנו את קרית מוצקין בשנת 1950, ועקרנו לקרית חיים, שם רכשנו בית קטן עם גג אדום וגינה, לול ועצי גויאבות, שהחליפו את עצי התות שבקרית-מוצקין.
משם התגייסתי לצה"ל, עליתי לאוניברסיטה בירושלים, נישאתי לאילן רומן מנהל אזור התעשייה עטרות, הקמתי משפחה ואנו הורים לשניים, יואב, עו"ד ואב לאריאל, אפרת אם לעדן ומחברת הספר "עירושלם", אני הייתי לעיתונאית בעיתון "לאשה", וקבעתי את מגורי וחיי בבירה.

רק עכשיו, משהתבקשתי להעלות על הכתב מעט מזכרונות ילדותי בקריה, הבנתי עד כמה אותן השנים הספורות בהן התגוררתי בקרית-מוצקין, היוו חלק חשוב בעיצובי כאדם בוגר.
כמאמר המשורר, "אדם אינו אלא תבנית נוף הולדתו".