נושא: סיפורי ראשונים - 1949 - 1940

סיפורי ראשונים – לונדון מאשה ומיכאל
(כפי שסופר ע"י בנם דב ונכדם דורון)

אימי מאשה לבית ישראלית נולדה בעיירה צ'חנוביץ שבפולין למשפחה שעסוקה היה במסחר. אבי, גם הוא יליד אותה עיירה, בא גם כן ממשפחה שעסקה בתחום זה.
אימי בצעירותה, הייתה למעשה חברתו של אחד מאחיו של אבי שנהרג במלחמת העולם ה1 בקרב עם הרוסים. לאחר מותו עלתה ארצה עם משפחתה. תקופה קצרה אח"כ עלתה ארצה גם משפחתו של אבי, כאן התוודעו השניים זה לזו מחדש ונישאו בחיפה.

תחילה התגוררו הוריי בבית דודי בשכונת בת גלים בחיפה, אימי הייתה עקרת בית ואבי עבד כפועל בניין בביח"ר נשר, כשהוא הולך ברגל מדי יום ביומו מבת גלים לנשר וחזרה.
ב1928 נולדתי אני דב, צירי הלידה תקפו את אימי בהפתעה, כך שהלידה התקיימה בבית בסיועו של רופא שכן ורק אח"כ הועברנו אימי ואני לבי"ח הדסה בחיפה.

מאחר ומשפחת הדוד התרחבה גם היא, נאלצו הוריי לעבור לדירה אחרת, כך הגיעו לעיר התחתית בחיפה לבית משפחה ערבית בשכירות. אימי יצאה אז לסייע בפרנסת הבית ועבדה במשק בית ואילו אני גודלתי ע"י מטפלת ערבייה.

בינתיים, הצטרף אבי להתארגנות של 7 חברים בני אותה העיירה בפולין, שהחליטו להקים קואופרטיב לעבודות בנין בשם "קבוצת מרץ", מתחרה לסולל בונה. אגב, מרץ הייתה הראשונה לרכוש טנדר להובלות וקדמה בכך למתחרה.
היו אלה השנים בהם הוקמה קרית מוצקין וקבוצת מרץ התחרתה בחברת סולל בונה גם בפרויקטים בקריה הנבנית.

באותה עת התגוררנו כבר בהדר בשכונת גאולה. אז חלה אבי במחלה קשה, אך מאחר וכעצמאי לא היה חבר בקופ"ח, נאלץ לממן מכספו הפרטי את הטיפול הרפואי היקר. בין היתר נאלץ לממש את חלקו בקבוצה ופרש ממנה, זמן קצר אח"כ התפרקה הקבוצה כולה.
לאחר סדרת הניתוחים שעבר, החלים אבי חלקית אך לא שב לאיתנו. לצרכי פרנסת המשפחה, נאלץ לחזור לעבודה והתקבל כמנהל עבודה דווקא אצל המתחרים מקבוצת סולל בונה.

בקרית מוצקין התגוררה אז דודתי זהבה פרבר שהייתה מראשוני מייסדי הקריה ובעלת חנות "גלנטריה" למוצרי סדקית. כך, ב1941 בהיותי כבן 13, החליטו הוריי לעבור למוצקין, היה זה בשכירות אצל משפחת קפון ברח' השופטים 33. גרנו יחד שתי משפחות כשאנו חולקים בינינו את השרותים.
עקב מחלתו, לא יכול היה אבי לעבוד באופן מסודר ואימי על מנת לסייע בפרנסת הבית, הייתה לשותפה בחנות הסדקית של דודתי. חגיגת בר מצווה לא חגגו לי מאחר ואבי היה מאושפז.
תקופת לימודי בביה"ס אחדות הסתכמה בשנה אחת בלבד, מאחר והתיכון טרם הוקם.

הייתה זו תקופת מלחמת העולם ה2, המצב הכלכלי היה קשה מאד, כמוהו גם המצב הבטחוני עקב ההפצצות הרבות על הקריה. לכן נשלחתי להתגורר בבית דודי בנשר, שם שהיתי עד תום במלחמה. את לימודיי השלמתי בביה"ס "טיץ" בקיבוץ יגור. את ההפצצות על הקריה ראיתי מרחוק בתצפית מגבעות הרי הכרמל שליד נשר.

בהגיע לגיל 17 על מנת לסייע בפרנסת המשפחה, התחלתי לעבוד במפעל גרינשפון (לימים מספנות ישראל).
מתוך המעט שהצלחתי לחסוך קניתי אופנוע.
ביום ה17 למרץ 1948, יום פיצוץ שיירת הנשק הערבית בפאתייה הצפוניים של הקריה, הייתי אני האופנוען שהמתין לשיירה ליד מפעל נעמן, משעברה על פניי יצאתי לדרך, עקפתי אותה ונסעתי לפניה עד מבואות מוצקין. משהגעתי למקום המארב המתוכנן, סימנתי לאנשי הפלמ"ח כי השיירה בעקבותיי. כך ידעו אנשי הפלמ"ח על בואה והכינו את המארב, סופו של הסיפור ותוצאותיו ידועים לכל.

עם פרוץ מלחמת העצמאות, התגייסתי לצה"ל לגדוד 21 של חטיבת כרמלי, נפצעתי בקרבות ג'נין ושוחררתי משרות פעיל. חזרתי אז לקריה, אך מצאתי את עצמי לבד מאחר וכולם היו מגויסים. התנדבתי להמשיך ולשרת בצבא והתקבלתי כנהג בפיקוד צפון. בין היתר שמשתי כחצי שנה כנהגם של משה כרמל, רחבעם זאבי (גנדי), מולה כהן ומפקדים בכירים אחרים בפיקוד ובחטיבה.

עם תום שירותי הצבאי, שבתי לקריה ולחברתי מזה שנים, ברכה לבית מוזר ילידת קרית חיים. ב1951 נישאנו. חגיגת הנישואים נערכה בבית הקפה רכטשפנר בקריה, את טכס הנישואים ערך הרב פוגלמן הרב הראשי של הקריה.
תחילה התגוררנו בבית הוריה של ברכה אשתי בקרית חיים, אז התחלתי לעבוד כנהג בקואופרטיב הנמל החדש. ברכה עבדה כפקידה בעיריית חיפה.
את האופנוע "ההיסטורי" מכרתי, ובמקומו קנינו "פריז'ידר", מקרר חשמלי. הקניה נעשתה ב"קומבינה" עם דודתי חווה שארגנה אותו עבורנו כ"מתנה" מאחיה מארה"ב. הייתה זו תקופת ה"צנע", מקרר היה אבל לרוב "לא מלא".

כזוג צעיר נהגנו לבלות רבות על רחבת הריקודים בבית הקפה גליה בחוף קרית חיים, היה לי אז "רכב צמוד" מהעבודה, המשאית עליה נהגתי, כך שיכולנו להגיע לשם בקלות. באופן קבוע היינו הולכים לצפות בסרטים בבית העם בק. חיים או בקולנוע הישן בק. מוצקין. אך יותר מכל נהגנו לקיים מסיבות ריקודים פרטיות ועליזות בביתנו או בבתי החברים.

שנים קודם לכן, הספיק עוד אבי לרכוש בשארית כספו מהקבלן אטקס, מגרש ועליו דירת שני חדרים בנויה ברחוב התכלת 7 (היום אחי אילת). לבית זה עברנו אנחנו לגור ואילו הוריי עברו לשיכון דירות עם בקריה.
בבית זה נולדו ילדינו, שלמה ב1952 ודורון ב1957.
ב1962 היה הבית כבר קטן מלהכיל את המשפחה ומאחר וכסף להרחבתו לא היה לנו, מכרנו את הבית והמגרש לקבלן, בתמורה קבלנו ממנו דירה בק. ביאליק לשם עברנו.
באותה שנה נפטר אבי וכשנה אחריו אימי. רעייתי ברכה נפטרה ב1992 ממחלה קשה.

מוסיף הנכד דורון.
הספקתי לגור בקריה רק 5 שנים כילד בגילאי הגן, אך עדיין זכורים לי הימים הנהדרים בגן אסתר. משחקי הילדות של "שוטרים וגנבים" בחורשה ליד פסי הרכבת ואת אדון מושקוביץ מוכר הקרח.
את מוכר התירס שאיני זוכר את שמו, אך ריח התירס החם שמור איתי עד היום, שהיה מחכה ליד הכניסה לבית שאימי תעיר אותי לצאת ולקנות תירס חם.
את ערבי החג כשהייתי הולך לחנות הדגים של דודתי חווה, לחזות באטרקציה של "דייג" הדגים באמבט הבטון והריגתם במכת פטיש (כך היה מקובל).
אך יותר מכל, זכור לי טעם הענבים השחורים בחצר ביתו של סבי בשיכון דירות עם. מאז ועד היום, לא אכלתי ענבים בטעם הענבים המיוחדים של סבא.