נושא: סיפורי ראשונים - 1949 - 1940

סיפורי ראשונים – לוינהרץ אסתר* ואברהם (ארתור)
(כפי שהועבר ע"י בתם לאה תוסיה כהן)

אבי נולד ב-1890 בעיירה כרנדנבורג בגרמניה. היה תלמיד מצטיין והמשיך בלימודי מתמטיקה באוניברסיטת קניגסברג שם נחשף לפעילות הציונית והחל בלימודי השפה העברית. ב1914 הוזמן להרצות בטכניון בחיפה כד"ר למתמטיקה. באותה עת התרחשה בארץ "מלחמת השפות" (מה תהיה שפת הלימוד במוסדות להשכלה גבוהה, גרמנית או עברית. בישיבה המכרעת בנושא, נשאל ע"י אחד העם, האם הוא יכול ללמד מתמטיקה בעברית, תשובתו הייתה "אוכל". בכך היה לאחד המשפיעים על הקניית השפה העברית בארץ ישראל ככלל ובמוסדות הלימוד בפרט.

עם פרוץ מלה"ע ה-1 ב1917, נאלץ לחזור כאזרח גרמני לגרמניה ולהתגייס לצבא. בתום המלחמה ב1919, הוא עוזב את גרמניה ועובר לעיירה מרימפול שבליטא פולין, שם הוא מנהל את הגימנסיה העברית. במרימפול הכיר ונשא לאישה את אסתר לבית מקלנבורג, שם נולדו אחיותיי הבוגרות, שולמית ב1921 ורות ב1924. ב1930 עברו לגרמניה שם ניהל בית ספר תיכון, שם גם נולדתי אני ב1932.

ב1935 עלינו ארצה. עם הגעתנו התקבל אבי לעבודה כמורה למתמטיקה ופיסיקה בביה"ס הריאלי בחיפה. חינוכו הגרמני, השכלתו הרחבה ושנותיו בליטא, יצרו בו מזיגה של תרבות כללית עברית ויהודית. אבי היה בין ה"ייקים" הבודדים שהכרתי שדברו יידיש רהוטה. שלוש שנים אח"כ, בגרו אחיותיי ועזבו את הבית. אבי החל לנהל אז בי"ס תיכון בטבריה כשלוחה של ביה"ס הריאלי בחיפה. אימי ואני המשכנו לגור בחיפה.

ב1944 קיבל אבי על עצמו לנהל את ביה"ס אחדות בקריה על שתי שלוחותיו, היסודי והתיכון שהיה אז בחיתוליו. משפחתנו התכוננה למעבר למגורים בקריה, מעבר שהיה בו גם משום שיפור תנאי מגורינו. אני לא כל כך הבנתי ופתחתי בסדרת מחאות נמרצת, כנגד המעבר לקריה הבלתי מוכרת, קשה הייתה לי הפרידה מחברותיי בחיפה. היה זה בתקופת הקיץ ואבא נדרש לעבודה מרובה, כמנהלו החדש של ביה"ס והכנתו לקראת שנת הלימודים הקרובה העומדת בפתח. למרות הכל, אבא שהבין לרוחי, התפנה מעבודתו ובאוטובוס מלא, חם ואיטי, נסענו לשפת הים. שם פגשתי שתי ילדות בנות גילי שהיו לחברותיי הטובות, געגועי לחיפה נגוזו באחת.
הקריה הייתה עדיין בראשיתה, מדרכות לא היו. סרטים שהיו עבורי בילוי חשוב, הוקרנו במבנה צמוד למגדל המים, בו היו משרדי המועצה המקומית. בימים של גשם, רעש טיפות המים על גג הפח של המבנה, היוו חלק בלתי נפרד מ"פס הקול" של הסרט.

בביה"ס למדו אז רק 10 שנות לימוד, אבא החל לטפל בהוספת שנות לימוד לביה"ס, הקמת מעבדות, חדר קריאה וזיפות החצר. אני נהניתי מהוספת שנות הלימוד והייתי בין 11 הבוגרים באחד המחזורים הראשונים. אבי ואני דילגנו בהצלחה מעל המשוכה של יחסי הורה ובת, מורה מנהל ותלמידה.

אימי נרתמה לענייני ציבור כפי שעשתה גם בחיפה ונתנה שעורי עברית. אח"כ, נבחרה לכהן כחברת המועצה המקומית למשך קדנציה. עם קום המדינה הוצע לה לנהל אולפן לעברית. היא עשתה זאת בהצלחה בקריה, במקום שהוקצה לכך במבני המחנה הצבאי הבריטי הנטוש, אח"כ הועבר האולפן לבת גלים, אותו ניהלה עד לפרישתה.

ב1955 במלאת לאבי 65, פרש ע"פ בקשתו לגמלה מניהול ביה"ס היסודי והמשיך בניהול ביה"ס התיכון בלבד. בהגיעו לגיל 70, פרש גם מניהול ביה"ס התיכון, אך המשיך ללמד בהתנדבות את המקצוע האהוב עליו, פיסיקה.

כנערה הצטרפתי לתנועת הצופים חניכה ומדריכה. הפעולות התקיימו בחורשת האקליפטוס הצמודה לביה"ס. במשך הזמן הוקם מבנה קטן, לשימוש הצופים. שם התכנסנו בערבי שבת וקיימנו פעולות, או מסביב למדורה בקרחת החורשה. חיי היום יום לא היו נוחים וקלים, כל אביזרי הנוחיות הידועים כיום, לא עמדו אז לרשותנו. הפרנסה לא הייתה בשפע, אך כל אלה לא הטרידו אותנו הילדים. התעסקנו ברכישת חוויות, ידע, יצירת קשרי חברות, חיינו היו מלאים ועשירים.
מלחמת העצמאות פרצה בהיותי בכיתה י'. לראשונה עמדנו בפני אובדן חיים צעירים מקרב חברינו ומכרינו.

ב1950 (שנת השלג הגדול) סיימתי את לימודי בביה"ס בקריה. התגייסתי לצה"ל ולאחר השחרור, למדתי משפטים באוניברסיטה העברית בי"ם, נישאתי ליליד י"ם וילדתי שתי בנות, תמר (כסבתה, עוסקת בהוראת הלשון העברית באולפן עקיבא) ואסנת. בעלי, אף הוא עורך דין, הקים משרד עורכי דין בחיפה, אני עברתי לעבוד בפרקליטות מחוז חיפה ואח"כ בת"א. התמחיתי במיסים וניהלתי מחלקה בתחום זה.
לפני כ8 שנים פרשתי לגמלא, הנני תושבת רמת גן וסבתא גאה ל4 נכדים.

הוריי התגוררו בקריה עוד שנים רבות לאחר שבגרתי. אבי פרש מניהול ביה"ס אחדות וניהל רק את ביה"ס התיכון שלימים נקרא על שמו. את זמנו הקדיש להקמת ארגון מורי הפיסיקה בשיתוף האקדמיה ומכון ויצמן למדע.

ב1961 אבי נפטר ואמא המשיכה להתגורר בקריה, אז שבה לעסוק בהוראת העברית בהתנדבות, בעיקר לעולים חדשים שזה מקרוב באו והתקשו בלימוד השפה. כאשר עבודות אחזקת הבית קשו עליה, עברה להתגורר עם אחיותיי וזכתה לאריכות ימים. כל ימיה המשיכה להתגעגע לימי קרית מוצקין, לידידיה, לביתה ולגינה שטיפחה בחצר הבית. לעיתים קרובות בקשה שאסיע אותה לביקור חטוף בקריה, הבית אמנם ניהרס ובמקומו הוקם בית דירות, אך בחזית הבית ברחוב דבורה 8, עדיין מתנשא הדקל שהיה נטוע בפתח הבית.

אחותי שלומית הייתה עיתונאית וחברת מערכת בעיתון "הארץ", תושבת ת"א ופעילת ציבור. נישאה ליוסף גלר, אם למיכל ואבנר. אחותי רות הייתה אשת מדע, תושבת י"ם. תחום התמחותה היה פיזיולוגיה של צמחים ובתחום זה קבלה תואר ד"ר. נישאה לאלחנן שלזינגר, אם להדי ויואל.