נושא: סיפורי ראשונים - 1949 - 1940

סיפורי ראשונים – כהן אולגה ופאוול
(כפי שהועבר ע"י בתם נעמי)

משפחתנו הגיעה ארצה ב1948 מיוגוסלביה, הוריי אולגה ופאוול, אחותי אילנה ואנוכי. לאחר ריסוס בדי. די. טי. ל"חיטוי", הובלנו במשאית לבית עולים באר יעקב. מלחמת העצמאות הייתה עדיין בעיצומה, חווית האזעקות הייתה חדשה לנו ומקלטים לא היו.

כעבור שנה, הועברנו ע"י הסוכנות לדירת חדר ברחוב חנה סנש, שיכון עמידר בקרית מוצקין.
למרות שחלפו שנים מאז הקמת הקריה, היה המרחב בין ביתנו לים פתוח וחשוף, החולות וצמחי החולות עדיין שלטו בנוף, והעיקר עדיין ראו ושמעו את רחש הים וגליו.

הייתה זו תקופת הצנע בארץ, אימי פתחה בבית מעין חנות קוסמטיקה, הסתפקנו במועט והיינו מאושרים.

אחותי אילנה תלמידת כיתה א', ואני בכיתה ג', התחלנו את לימודינו בביה"ס אחדות. אולפן מסודר לא היה וקשיי השפה הקשו מאד על הלימודים, את השפה העברית למדנו בעיקר ברחוב. ביוזמת ביה"ס נפתח אח"כ מעין אולפן בו למדנו לדבר עברית אך לא לקרוא ולכתוב. לאט לאט השתלבנו בחיי החברה, כמו כולם גררנו את התיקים לביה"ס, יחד התרגשנו מהשלג הגדול, חגגנו את ימי העצמאות ועוד ועוד.

אבי שביוגוסלביה היה רואה חשבון במקצועו, לא מצא כאן עבודה הולמת עקב קשיי השפה, ונאלץ לעסוק בעבודות מזדמנות.

ב1952 עברנו להתגורר בשד' השופטים 25, שם פתחה אימי מכון לקוסמטיקה מרווח ושם, עברו עלינו שנות נעורינו היפות בקריה. ליד הבית נבנה מרכז קניות קטן, בית הקפה שהיה בו, היה לעיקר הבילוי של הוריי, חבריהם וגם השכנים שנהגו לפקוד אותו כשהם לבושים במיטב בגדיהם.

הורי המשיכו להתגורר בקריה עד 1984, אני התגוררתי תקופה קצרה בכרמל וחזרתי לקריות אבל לקרית ביאליק. אחותי אילנה עברה להתגורר בכפר הורדים, שם נפטרה ממחלה קשה בשנת 2003.