נושא: סיפורי ראשונים - 1949 - 1940

סיפורי ראשונים – זיידנר לובה ושמואל
(כפי שהועבר ע"י בתם נורית טרק (זיידנר))

אמי לובה לבית בלכר, עלתה ארצה במסגרת תנועת "החלוץ" מהעיירה גרודנה שבפולין. מיד עם הגעתה ארצה, עברה היישר לקבוץ רמת רחל ליד ירושלים, שלימים עזבה אותו באכזבה מרה.
אבי שמואל זיידנר, עלה ארצה במסגרת תנועת הנוער "השומר הצעיר" לקבוץ מסילות, לימים עזב גם הוא את הקיבוץ.

לאחר שעזבה את הקיבוץ, הגיעה אמי לחיפה וכאן החלה לעבוד כגננת במעון "גאולה", (את הכשרתה המקצועית עשתה עוד בוילנה). אבי באותה עת, עבד כנוטר בגדוד הרכבות של המשטרה הבריטית, (שמאחורי הקלעים היה שייך להגנה).
כאן בחיפה, כ5 שנים לאחר שעלו ארצה מפולין כל אחד בנפרד, הכירו השניים ולאחר שנישאו בתחילת שנת 1940 הגיעו כזוג צעיר, לקרית מוצקין המתהווה.

תחילת דרכם בקריה הייתה בחדר שכור ברחוב התקווה (היום גרושקביץ), בדירה משותפת עם שתי משפחות נוספות. בסוף שנת 1940 בבית זה, נולד אחי הבכור, גיורא, ארבע שנים לאחר מכן נולדתי אני, נורית.

לצרכי פרנסת הבית, פתחה אימי גנון לגיל הרך אותו ניהלה במשך שנים רבות וגידלה בו דורות של ילדי הקריה.
אבי עם שחרורו, הקים מכבסה. תחילה בתוך ביתנו הקט ואחר כך במפרץ חיפה. הייתה זו תקופת טרום עידן מכונות הכביסה הביתיות והמכבסה נתנה ללקוחותיה הרבים פרטיים וציבוריים, שרות טוב ואמין.
קשרים חבריים חמים נרקמו בין משפחתנו לבין הלקוחות וצוות העובדים.

פעילות ציבורית והתנדבות היו חלק בלתי נפרד מחייה של אמי. במקביל לעבודתה בגנון, הצטרפה לסניף ארגון אמהות עובדות שהוקם אז בקריה והייתה חברת המזכירות במשך כ 20 שנה. כמו כן, הייתה חברה פעילה במפלגת העבודה, ובמסגרת זו, נבחרה לכהן כחברת מועצת העיר במשך שנים ארוכות.
תרמה רבות להקמת מועדון הקשישים הראשון במוצקין ובמשך עשרות שנים, עמדה בראש ועדת התרבות של מועדון הקשישים, דאגה למלא בתוכן את החגים והאירועים השונים. בשלב מאוחר יותר, הצטרפו הורי ללשכת בני ברית וגם שם תרמה אמי מכישוריה ויכולותיה, תוך שהיא ממשיכה בעבודה לפרנסה ובמשימות ההתנדבות האחרות.
ביתנו היה תמיד פתוח לכל. עולים חדשים וסתם אזרחים, שכולם מצאו אצלנו אוזן קשבת ועזרה בפתיחת דלתות בסבך הבירוקרטיה וכו'...

בתחילת שנות ה50 עברנו לדירה משלנו בשיכון חיילים משוחררים ברחוב אוסישקין פינת רחוב הילדים.
עשר שנים לאחר מכן, הגשימו הורי את חלומם לגור בבית צמוד קרקע, עת עברו להתגורר ברחוב הזית בקריה. כך או אחרת, בשני הבתים הייתה לנו תמיד גינה לתפארת מלאה פרחים, ירקות ועצי פרי שהורי טיפחו באהבה.
עם פרישתו של אבי לגמלאות, הצטרף לאמי המתנדבת הנצחית ולקח על עצמו בהתנדבות את חלוקת הארוחות החמות לקשישים גלמודים.

בשנת 1972 קבלה אמי תעודת "אזרח המצטיין", בהוקרה על פעילותה במרכז הקשישים. בשנת 1985 הוענקה לה גם תעודת "יקירת הקריה", כאות הוקרה על פועלה הרב בקהילה לטובת הזולת, בעיקר על פעילותה רבת השנים במועדון הקשישים. בשנת 1988 הוענק לה תואר "אם השנה" מטעם מסדר "בני ברית", על תרומתה הברוכה בלשכת הקריות.

בשנותיהם האחרונות התגוררו הורי בבית האבות "נווה אפעל" שברמת אפעל. גם שם עד יומה האחרון, המשיכה אמי בפעילותה ההתנדבותית וארגנה מדי שבוע קבלת שבת לדיירי המקום. היא הצליחה ליצור באירועים האלו אוירה קסומה ששילבה בין אקטואליה וערכי המסורת. על כך קיבלה תעודת הוקרה מטעם "משען".

אחי, גיורא ז"ל, נולד בקרית מוצקין בדצמבר 1940. גדל בקריה, התחנך בה והקים בה את משפחתו. גיורא אהב מאד את הקריה והיה קשור אליה בכל נימי נפשו.
את הקריירה המקצועית שלו החל כקצין בצי הסוחר, למד לימודים גבוהים בתחום הגיאוגרפיה ולאחר הסבה מקצועית עבד במחלקת הגבייה של העירייה. הוא זכור לכל כאדם חייכן וטוב לב, "אכפתניק" ונאמן מאד למקורותיו ולעקרונותיו. גיורא נפטר בגיל 57 לאחר מחלה קשה.

אני, נורית, עזבתי את קרית מוצקין עם משפחתי בשנת 1977 לטובת קבוץ עין גדי בו אני חברה עד היום הזה.

כותבת לובה זיידנר (28.12.81) חנוכה – 20 שנה למועדון הקשישים

היום לפני 20 שנה חגגנו את חג החנוכה, לראשונה במסגרת המועדון בבית ויצו. על היום המדויק להיווסדו של המועדון, מצאתי בחוברת לציון שנת ה-30 לקריה כפי שכתבה חברתנו העיתונאית לשעבר גב' יום טוב: "היום, ה15 ביולי 1961, יהיה בלי ספק מאורע בעל חשיבות לא מעטה בהיסטוריה של קרית מוצקין. כדי למנוע כל טעות מהאזרח הנכבד, לחשוב כי המדובר במפעל יוצא מגדר הרגיל, החוסך מיליוני לירות, או מאורע מפוצץ עם קהל של אלפי משתתפים, מוטב כי נקדים ונאמר, כי המדובר במעשה צנוע למדי, בו פתחה המועצה המקומית לפני 3 וחצי שנים, בשיתוף עם מלב"ן ובעזרתן האדיבה והמסורה של נשים מתנדבות מארגוני הנשים בקריה, מפעל בעל חשיבות ציבורית ראשונה במעלה, שהפך כבר שם דבר בקריה, הלא הוא הקמת מועדון הורים לקשישי הקריה".

1960 – המועצה המקומית בפעם הראשונה, בתולדות קרית מוצקין, נבחרה עם רוב של מפלגות הפועלים בראשות משה גושן. שנה קשה אך רבת תנופה ופעלים, אז הוחלט להקים את המועדון. המטרה הייתה להקים פינה בשביל ההורים, יפגשו עם בני גילם, יבלו באווירה מתאימה ומעניינת, לבל יהיו מנותקים מהמציאות ובעיקר למצל את הפוטנציאל הרוחני של החברים, שעקב הגיל ונסיבות החיים, בדרך כלל אינו בא לידי ביטוי.

הדירה הראשונה ברחוב הילדים, הייתה קטנה וצר היה המקום מלהכיל את כל הבאים. בחודשי הקיץ, ניצלנו את החצר הקטנה ליד הבית. הכל נעשה באלתור. חסרו כסאות, אז אספנו אותם בין השכנים. כוס מים קרים למרצה, ניצלנו את טוב לבה של השכנה גב' פייגה ועוד פריטים שונים שפשוט לקחנו מהשכנים.

עם פתיחת המועדון התעשרנו בספרייה שתרמה גב' ריכטר לזכר בעלה המנוח. יום יום נוספו חברים חדשים, ולא הייתה אפשרות להמשיך במקום. אז אפשרה לנו המועצה המקומית להשתמש בבית התרבות, באולם ההתעמלות שבמגדל המים, לפעמים מצאנו את דרכנו לבית ויצו שברחוב הרב קוק. בשנת 1965, נבנה הבית הזה, כתוספת לבית התרבות שכבר היה קיים, נדמה לנו שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה.

מאז, הרבה מים זרמו בנחלי ארצנו. כעת יש לנו 600 חברים משלמי ומס ובעלי פנקס חבר, המועדון פתוח יום יום, שמו הולך לפניו. המשרד דלתו פתוחה וישנה אוזן קשבת של המרכזת גב' מלכה אלבאום. והטיולים שלנו, אפילו הצעירים מתפלאים ושואלים כיצד אנו מגיעים לכל המקומות האלה.
איך לא אזכיר את מפעל שרות הארוחות החמות. למרות ששומעים פה ושם תלונות, לא יכול להיות אחרת, כי פה הרי מתאים לומר "על טעם ועל ריח – אין להתווכח", אך בצד התלונות אנו גורפות גם דברי שבח.

דברי שבח ותודה לראש העיר משה גושן, למנהלת לשכת הרווחה גב' קיסין, למזכיר המועצה דאז מר צבי פרוינד, הגזבר דאז מר פפר, מר הלפרין שהיה בין הראשונים שהביא שמחה במועדון בזמר ובצליל. זוכרים את הראשונים שלא זכו, חברתנו הפעילה גב' מנדלברוט, גב' תשובה עדינת הנפש, זקן החברים המסור והלוחם אדון ברקוביץ אלימלך ועוד.