נושא: סיפורי ראשונים - 1949 - 1940

סיפורי ראשונים – הרץ שרה ויצחק
(כפי שהועבר ע"י בניהם משה ואהרון)

הורינו יצחק ושרה ילידי העיירה זמושץ שבפולין. טרם עלייתם ארצה בשנת 1934, עברו הכשרה תנועתית בפולין. משהגיעו ארצה, התישבו בחיפה ברחוב השומר, רחוב הגובל בין השכונה הערבית בעיר התחתית, לבין השכונה היהודית בהדר הכרמל.

משהחלו הפרעות של שנת 1936, גמלה בליבם ההחלטה לעזוב את חיפה ולעבור לגור באזור יהודי, ההחלטה נפלה על קרית מוצקין. בין ההחלטה לבין שלב הביצוע חלף זמן רב. המגרש אמנם נרכש כבר בסוף שנות ה-30, ברחוב אושה 12, אבל בניית הבית התעכבה שנים רבות. לא בגלל בגלל שהוריי לא יכלו או לא רצו, אלא משום ההתנגדות העזה של ראש המועצה דאז, מר גרושקביץ, שהוא ורוב חברי המועצה אז, התנגדו לקבל לקריה בעלי בתים ממעמד הפועלים.

בסופו של דבר התגברו על ההתנגדות ובבנייה עצמית וקשה של אבי, הסתיימה בניית הבית בשנת 1948, מספר שבועות טרם הכרזת המדינה. כך עברנו מדירה בת חדר בחיפה לבית בן שלושה חדרים בקריה.

גם אז עוד היו סביבנו מגרשים ריקים רבים שטרם נבנו עליהם בתים. פה ושם היו פזורים בתים בודדים, ובלילות נהנינו מתזמורת חיה של יללות התנים והשועלים, שגם עשו שמות בלולי העפות שהיו ענפי עזר לפרנסת הבית, ברבים מהבתים אז בקריה. גם בביתנו בחצר היה לול עופות וברווזים, שנבנה מלוחות עץ שאבי אסף מכל מיני מקומות ושזורים ברשת עבה. בצידם היה גם גן ירק בו עבדנו וטרחנו כל בני הבית. אנו הילדים, טרם לכתנו בכל בוקר לבית הספר, היה עלינו לצאת לסיור בשטחים הריקים מסביב לבית, לאסוף שבלולים ולקצור עשב, להאכלת התרנגולות והברווזים.

את לימודינו עשינו בבית הספר אחדות שהיה אז שלוחה בפיקוח בית הספר הריאלי בחיפה. המנהל היה ד"ר לוינהרץ, המשמעת בזמנו הייתה קשה. מכל המורים אנו פוגשים עוד היום לפעמים, את המורה הידוע להתעמלות, מר רוזן. את שעות אחר הצהריים, בילינו בדרך כלל במגרש הספורט שעליו עומד היום מתנ"ס גושן. את ספורט הכדורסל וההתעמלות ניהלו בעיקר האחים והאחות למשפחת הירש. קבוצת הכדורסל בראשה חיים קסטן, קרי מכבי מוצקין, זכתה אז בגביעים רבים.

בערבים התכנסנו באותו מגרש וכשנבנה קולנוע אורות, שרצנו כל הזמן בסביבתו או בתוכו. תרגום הסרטים היה ידני, ותמיד לווה בהערות ובצעקות של הצופים, בכל דבר ועניין.

תנועות הנוער המוכרות אז בקריה, היו המחנות העולים והצופים, שתרמו לנו רבות לחינוך הציוני וההתנדבותי. זכורים לי היטב המדריכים הנהדרים שנתנו מעצמם כה רבות, חיים מקיבוץ בארי, ראובן הנשוי לרחל מרחוב ברק, יאיר שולמן ודינה מקיבוץ פלמחים. כשהוקמה המעברה בשנות ה-50 היינו אנו חברי תנועות הנוער פעילים מאד במעברה.

תקופה קצרה עוד הספקנו לגור בקריה תחת חסות המנדט הבריטי, החיילים הסתובבו חופשי ברחובות, היו מקרים בודדים של בנות שלנו שנישאו לחיילים הבריטים, זה לא התקבל בעין יפה בלשון המעטה.

חלפו השנים הורינו הזדקנו ונפטרו, במקום הבית הבודד נבנה בניין עם 6 משפחות, הסביבה השתנתה, מכנסי החאקי התחלפו בג'ינס והאופניים באופנועים ומכוניות. גם אנו בגרנו והיינו לסבים, ואת הקריה מעולם לא עזבנו.