נושא: סיפורי ראשונים - 1949 - 1940

סיפורי ראשונים – הלפרין לאה ויעקב
(כפי שסופר ע"י בניהם דני ואמנון)

יעקב הלפרין, נולד ב1902 בעיירה סקולה שליד לבוב בפולין, אביו היה קבלן כריתת עצים ביערות. מאחר וסרב ללמוד בחדר, למד בבי"ס ממשלתי. בתקופת מלה"ע ה1 נמלטו כפליטים לוינה באוסטריה. ב1920 עלה אבא ארצה עם קבוצת צעירים חברי השומר הצעיר באניה לנמל יפו. תחילה עבד במחצבה ליד טבעון, החליט לעזוב את הקבוצה יצא ברגל לחיפה וחלה במלריה. באקראי סייע לקצין בריטי לתקן את רכבו שהתקלקל ובתמורה ביקש סיוע במציאת עבודה. כך הגיע לסדנת הרכב של הצבא הבריטי בחיפה.
לאחר כ8 חדשים המחנה פורק, אז החליט לנסוע לגרמניה להשתלם במקצוע. שם הופנה לפנחס רוטנברג מצא לנכון להכשיר אותו לקראת בנית תחנת הכח בת"א. ב1922 חזר ארצה השתלב בבניית תחנת הכח והתכבד להניע את מנוע הדיזל הראשון שהאיר את ת"א.
ב1926 חזר לאירופה להמשיך ולהשתלם, ב1931 חזר ארצה ונשלח לעבוד בתחנת הכח בנהריים שהרסה בשיטפון, ע"מ לבנות את סכר הירמוך שיגן עליה משיטפון חוזר. משם עבר לעבוד בים המלח במפעלי האשלג, אך החום היה קשה לו, חזר לת"א, שם הוצע לו להקים בית חרושת לקרח ברחובות.

כאן הכיר את לאה לבית דניאלי ילידת 1905 בת למשפחת פרדסנים ידועה מראשוני רחובות. בצעירותה חלתה במחלת עיניים קשה ומי שהציל היה הד"ר טיכו הידוע מי"ם. אולי משום כך החלה ללמוד להיות אחות, אך מסיבות משפחתיות נאלצה להפסיק את לימודיה.

ב1933 לאחר חודש היכרות, נישאו ועברו לת"א, שם נולדתי אני דני ב1935. לדודי מצד אימי הייתה רשת חנויות לחומרי בנין בשם "סאקר", אבי החל לעבוד אצלו בחנות בתל אביב. כאשר נפתח הסניף בחיפה עברנו להתגורר בחיפה, כאן ב1939 נולד אמנון.

תנאי המגורים בחיפה לא מהטובים והוריי אימי שהיו פרדסנים די אמידים, חיפשו להורי פתרון מגורים הולם. באמצעות ארגון המעמד הבינוני בחיפה, רכשו להוריי ב1941 מגרש עליו כבר עמד בית בנוי, ברחוב השופטים 43 בקרית מוצקין.

כשהגענו לקריה לא היו עדיין כבישים ומדרכות בכל הרחובות. הרחוב הראשי שד' השופטים היה צר, מצידיו חולות ובאמצע שדרת עצים ארוכה. הקריה הייתה קטנה והביצה שבין רחוב יעל לשכונת הצריפים, עדיין הייתה קיימת.
אבא המשיך לעבוד בחיפה ונסע יום יום באוטובוס קו 14 למקום עבודתו. אמא הייתה עקרת בית.

את מוצרי המכולת רכשנו בחנות של קלינגר ברחוב הרב קוק 23, או אצל רוכלים ערבים מכפרי הסביבה שהיו מגיעים לשכונה עם חמוריהם ועגלותיהם ומציעים למכירה, ביצים, עופות וירקות. חלב קנינו אצל אדון שוהמשטיין שגר מולנו. היו לו אופנים תלת גלגלים, מאחור היו כדים גדולים מפח וכד מדידה קטן של ליטר, ממנו היה מעביר את החלב לכלים, בקבוקים או כדים שהבאנו מהבית. מקרר כמובן שלא היה אלא ארגז קרח, את הקרח קנינו אצל בן דב מוכר הקרח עם העגלה והסוס. נפט להסקה ולהבערת עצים לחימום מים למקלחת או כביסה קנינו אצל מוכר הנפט שאיני זוכר את שמו.

הייתה זו תקופת מלה"ע ה2 והקריה הופצצה מהאוויר לעיתים די תכופות. למזלנו, בחצר הבית היה מקלט חפור בחול אליו רצנו בכל פעם. בקריה הסתובבו אז פטרולים מעורבים של חיילים בריטים ובני הקריה, על מנת לוודא את האפלת הבתים. היו כאן גם חיילי צבא "אנדרס" הפולני שאבי יצר איתם קשרים מיוחדים. לחיילים הבריטים הוקם אז מועדון למרגלות מגדל המים שהיה גם בית הקולנוע הראשון בקריה, לפעמים לקח אותי אבי לראות שם סרט.

התחלתי את לימודיי בכיתה א' בביה"ס אחדות, אחי הלך לגן זהבה ברחוב הרב קוק 73. מנהל ביה"ס היה יצחק שפירא, שרת ביה"ס היה לנצר והמורה הראשונה שלי הייתה יפה לחובסקי שהושיבה אותי ליד רחל ורשצקי. מימי ביה"ס זכורה לי היטב מסעדת התלמידים שהייתה ממוקמת בחדר האחרון במבנה הקרוב לרחוב רנ"ס. שם עבדנו בתורנות כשעוזרת הטבחית הייתה אישה בשם צמרת מק. חיים. התפריט היה בדרך כלל, מרק חם וסלט ירקות מעשה ידי התלמידים. אגב, חלק מהירקות גדלו בגינת חצר ביה"ס. החצר עצמה הייתה חצר חול ובהפסקות שיחקנו במשחקים רבים, מחניים, חמור ארוך ועוד. אחת האטרקציות האהובות עלינו הייתה חורשת האקליפטוסים הגדולה בסמוך לביה"ס.

לימים ליד המסעדה נפתח שבט הצופים אליו הצטרפתי בכיתה ד', אחד המדריכים היה יהודה פרייס. במסגרת הצופים עשינו פעילויות רבות. טיולים רגליים אפילו עד טבעון הרחוקה ויצאנו למחנות עבודה בקיבוצים. במכבי לא הייתי כי לא הייתי ספורטאי גדול, אבל זכור לי היטב מגרש הכדורסל.

איתנו בביה"ס למדו ילדי מוסד אהבה מכפר ביאליק, היה להם במוסד חדר טבע יפה ולא פעם נסענו לשם כדי לראות וללמוד. בכיתה ח' עברתי לביה"ס המקצועי אינטר בק. חיים. תיכון אחדות אמנם כבר היה קיים, אבל אבי רצה שאלמד מקצוע. אחי הצעיר אמנון, עשה בדיוק את אותו מסלול אחרי.

ב1945 כשהוכרז על תום המלחמה וכניעת גרמניה, הייתי נער צעיר ואני זוכר שנסענו לחיפה לחגוג את חגיגת הנצחון. ליד בית הקרנות בהדר, הניפו את כל דגלי המדינות שלחמו בנאצים והיה מצעד חגיגי. למשפחת אבי היה קצת "מזל" ורובם הצליחו להינצל.

אז גם החליט אבי להרוס את המקלט בחצר ובנה במקומו לול תרנגולות ותרנגולי הודו. את הראשונים קנינו כאפרוחים אצל הערבים, אלה הטילו ביצים שאת חלקם אכלנו ואת השאר הדגרנו וכך הלך הלול וגדל. את הביצים והעופות ניצלנו גם לסחר חליפין, כך קנינו דגים אצל לונדון, מחברות לביה"ס אצל שצפה ואפילו סתם מצרכים במכולת. בחצר נטענו גם עצי פרי הדר, גויאבות מנגו וזיתים. (שניים מעצי הזית נתרמו לעירייה ב1990 ע"י קפון שקנה מאתנו את הבית, אלה ניטעו בגן שמאחורי הרבמ"ד).

ב1947 החלה תקופת המאורעות של טרם מלחמת העצמאות. הנסיעה של אבי לעבודתו בחיפה הפכה למסוכנת יותר מיום ליום. גם הבריטים נהגו לעצור את התחבורה היהודית ולחפש אצל הנוסעים כלי נשק מוסתרים ותעודות זהות. אז גם התחלנו לשמוע על החללים הראשונים של ההגנה, בשיירת יחיעם ובמקומות אחרים.

ב1948 הייתי נער בגיל בר מצווה. את הדרשה לימד אותי מר לובשבסקי והחגיגה נערכה אצלנו בבית. לצערי אורחים רבים בני המשפחה לא הגיעו, מאחר ובן דודי נהרג אז בקרבות תל גיבורים ליד יפו.
בחודש מרץ אירע גם פיצוץ שיירת הנשק ליד קרית מוצקין. שמענו יריות מכיוון שכונת הצריפים ולאחריהן פיצוץ גדול ואצלנו בבית התפוצצו כל החלונות. למחרה הלכנו כל הילדים לראות בסקרנות את מקום הקרב.
חודשיים אח"כ הוכרז על הקמת המדינה, השמחה בקריה הייתה גדולה, כל מי שהיה בקריה יצא לרחובות שרו ורקדו.

ב1951 חיסל אבי את הלול בחצר הבית ובמקומו פתח מסגריה, כך התחלתי ללמוד מסגרות. אגב, את הסורגים לקופות של קולנוע אורות עשינו במסגרייה של אבי, גלובוס היה שכן שלנו.
ב1953 התגייסתי לחיל הנדסה בגבעתי לאחר השחרור חזרתי לעבוד בבית המלאכה בבית.

ב1956 קנינו את האוטו הראשון שלנו, הייתה זו מכונית אוסטין אותה רכשנו מבן דב. אח"כ רכש אבי גם אופנוע יאווה, לימד אותי לרכב עליו ואיתו נהגתי לנסוע לטיולים בגליל.
ב1958 סגרנו את המסגרייה בבית והתחלתי לעבוד באגודת המים של קרית מוצקין ברשת המים, ראש המועצה היה אז לתקופה קצרה נח עלוני. אחריו הגיע משה גושן והבתים בקריה התחילו לצמוח לגובה, אגודת המים חוסלה והועברה לרשות המועצה, אני הייתי לעובד המועצה עד פרישתי לגמלה ב1997.

ב1966 נישאתי לרחל למשפחת חיון מק. חיים, התגוררנו תקופה ברחוב יעל 31 במוצקין, כאן נולדה בתנו הראשונה שולמית. כשרצינו להרחיב את הבית הדבר לא התאפשר ועברנו לק. ביאליק שם אני מתגורר עד היום. שם גם נולדו ילדינו יעקב וגיא. יש לנו 5 נכדים.

אחי אמנון נישא ב1962 למלכה למשפחת כץ מק. חיים, להם 4 ילדים, נגה, עידו, עוזי ועמוס ו5 נכדים.

אבא נפטר ב1986 בגיל 84 ואמא באותו גיל בשנת 1989, שניהם טמונים בבית העלמין של הקריה בצור שלום.