נושא: סיפורי ראשונים - 1949 - 1940

סיפורי ראשונים – גרינוולד הני ויעקב (ארוין)
(כפי שהועבר ע"י בנותיהם נעמי, עמית ועדנה לברן)

אבי יעקב (ארוין) גרינוולד, נולד בגרמניה. את לימודי המשפטים באוניברסיטה של פרנקפורט לא סיים, מאחר וגורש מהאוניברסיטה בשנת הלימודים האחרונה, עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933. כבחור ציוני טוב, החליט כי הפתרון הטוב ביותר הוא לעלות לארץ ישראל.
באותה עת כבר בגרמניה, נוצרה ההיכרות בין אבי לאימי הני לבית האס, כחברים החליטו לעלות ארצה ביחד.

עם הגעתם ארצה, עברו לנהלל שם רכשו את הכשרתם החקלאית, או אז החליטו לרכוש משק חקלאי במנחמיה. הבחירה במנחמיה נעשתה בגלל קרבת הישוב למקורות מים, נהר הירדן והכנרת.
כך הפכו שני ה"ייקים" העירוניים מגרמניה, לאיכרים במושבה נידחת בעמק הירדן.

הפרק החקלאי של הוריי הסתיים בשנת 1947, עקב סיבות בריאותיות, נאלצו הוריי לעזוב את מנחמיה וכך הגיעו לקרית מוצקין לרחוב ברק 58, (לא רחוק מהמקום בו הוקם כעבור זמן קצר קולנוע אורות), כזוג נשוי והורים לשתי בנות, עדנה ונעמי.

כאן בקריה, חברו הוריי לידידיהם יוסף כץ ובנימין ליכטנשטיין שניהם ממנחמיה, וביחד עם גלובוס מטבריה, החליטו להקים את בית הקולנוע הראשון בקרית מוצקין, למעשה הראשון בקריות כולן.
אבי עבד כפועל בנין בבניית הקולנוע, החל מהאבן הראשונה ועד לסיום הבניה. אנחנו הבנות, שהיינו בנות 12 ו13 עבדנו בניקוי הפאנלים, כמובן תמורת תשלום כמו ייקים אמיתיים.
אבי תפקד בעיקר כ"שר החוץ" בפועל של הקולנוע. הוא היה זה שניהל את המגעים ואת נושא השכירות עם חברות הסרטים בתל אביב. אמי הצטרפה אליו כקופאית בקולנוע או בכל עבודה אחרת מתבקשת.
בית הקולנוע שימש גם להצגות תיאטרון וביניהם הופיעו כאן, תיאטרון הקאמרי ותיאטרון היידיש. כמו כן נערכו בו הצגות בית הספר אחדות, מסיבות פורים או נשפים קטנים.
שני בחורים שעבדו בקולנוע, מריו ויעקב, היו כמו בנים מאומצים של אבי, שכל חייו התגעגע לבן שלא נולד לו.

בנוסף לכך עבדה אמי גם במכון לאילוף כלבים של הד"ר מנצ'ל, בו בין היתר אימנו ואילפו כלבי נחיה לעיוורים. ד"ר מנצ'ל, הוא והיא, גרו מולנו ברחוב ברק ובין שתי המשפחות נוצרה ידידות טובה ובעקבותיה גם קשרי עבודה. אימי הייתה מדריכה את העיוורים כיצד להתרגל לכלב, להנחות אותו, לנהוג בו ולהיעזר בו.

כייקים, היו הוריי די חריגים בנוף הקריה, משום כך התחברו חברתית לייקים הרבים שהתגוררו בקרית ביאליק, שם הייקים היו כמעט רוב האוכלוסיה. בבית דיברו רק גרמנית והעיתון היומי היה ה"ג'רוזלם פוסט" באנגלית. העברית של אבי הייתה די "חלשה", של אמא הייתה מעט טובה יותר.
את דרכם ברחבי הקריה, הקפידו לעשות באדיקות רבה ברכיבה על אופניים, לימים אבא רכש "אופניים עם מנוע", וספה. כ"טיילים מושבעים" הצטרפו לאגודת חובבי הטבע הישראלית.

החינוך בבית היה יקי קפדני למהדרין. בערב היינו צריכות להתייצב בבית לכל המאוחר בשעה 7 בערב, לכן לא יכולנו להצטרף לתנועת נוער כלשהי. אבל כספורטאי מצטיין בגרמניה, שמח אבי על הצטרפותנו למכבי, כספורטאיות.

סיפור אישי מעניין הקשור לאבי, קשור ליום בו אירע פיצוץ שיירת הנשק במבואות הקריה. ברגע הפיצוץ, היה אבי במקום עבודתו בעבודת הבניין ועמד על אחד הפיגומים בבניין בו עבד. מההדף נפל לקרקע ונחבט, למזלנו לא נפגע קשה. אמי שהייתה בבית, סיפרה ש"עפה מקיר לקיר" ואנחנו הבנות ששהינו באותה עת אצל צ'רנה לוין, למדנו את המשפט "שחור בעיניים" מפי אימה של צ'רנה, שנכנסה ללחץ מהפיצוץ.

אבי נפטר בשנת 1959 בגיל 53 ונטמן בבית העלמין בצור שלום, אימי בשנת 1971 בגיל 63 ותרמה את גופתה למדע.