נושא: סיפורי ראשונים - 1949 - 1940

סיפורי ראשונים – גרינברג יוכבד ויצחק
(כפי שסופר ע"י בתם מתתיה)

אבי יצחק נולד בשנת 1925 בנווה צדק בת"א, למשפחה יוצאת רוסיה ומראשוני המתיישבים בפ"ת, משפחת מוהליבר שהתפרנסו מיקב משפחתי גדול בפ"ת.

אימי יוכבד לבית קליפר, נולדה בשנת 1919 בי"ם, למשפחה יוצאת רוסיה. סבי מתתיה על שמו אני קרויה, מראשוני מפעילי התחבורה ציבורית בי"ם. באמצעות שני אוטובוסים שרכש, ייסד את הקו הראשון מי"ם לים המלח. עקב תאונת דרכים בה נהרג אזרח ערבי, נשלל מסבא רישיון הקו. אז עבר הסבה לבנין ועבד בסתתות אבן במחנות הצבא הבריטי.

טרם פרוץ מלה"ע ה2, רצתה המשפחה להגר לאמריקה, אך עקב מגיפה שפרצה באנייה בנמל מרסיי בצרפת, נאלצו לשוב ארצה. הם ראו בכך מעשה "אצבע אלוהים" והחליטו להישאר לתמיד. אימי החלה ללמוד תפירה והינה בוגרת ביה"ס למל בי"ם, מראשונות סניף הפועל י"ם בהתעמלות מכשירים.

ההיכרות בין הוריי הייתה במעין שידוך אבל חילוני, בעקבותיו נישאו בשנת 1928, עברו להתגורר בפ"ת אצל משפחת אבי, אמא החלה לעבוד בקטיף תפוזים ובבתי אריזה ואבא המשיך בעבודתו ביקב המשפחתי. בשנת 1929 נולד אחי הבכור יונה וב1933 נולדתי אני.

בשנת 1940 במהלך מלה"ע ה2 החליט אבא לעזוב את פ"ת ואת היקב, בעידודם של חברי המשפחה הרצל ואהובה שחורי מראשוני הקריה, החליטו לעבור ולהתגורר בקריה, היה זה בשכירות ברחוב התקווה בקרבת בית גרושקביץ. בעזרתו של הרצל קיבל אבי עבודה בנמל חיפה כמכונאי בבית המלאכה. אמא עבדה כתופרת עצמאית.

הייתה זו תקופת ההפצצות על הקריה וסביבתה והיו כאלה מתושבי מוצקין, שעזבו לכיוון פ"ת ה"שקטה", אנו עשינו את הדרך ההפוכה. גם בגלל הפרנסה, גם בגלל הקשר עם משפחת שחורי, אך בעיקר משום שאמא הייתה נטולת פחד, כילידת הארץ ככלל וי"ם בפרט.

כשהגעתי לקריה הייתי ילדה בת 7 ומיד הגעתי לכיתה ב' בביה"ס אחדות. את ראשית דרכי החינוכית עשיתי בגן ובבי"ס של זרם העובדים בפ"ת, שהיה מאוד פתוח ועממי, כאן מצאתי את עצמי לפתע במסגרת מאוד נוקשה וקפדנית, ברוח החינוך האירופאי שאפיינה את ביה"ס אחדות. המעבר היה לי קשה מאוד, אך את הפורקן פרקתי כמו ילדים רבים אחרים, בפעילות בתנועות הנוער, אני הייתי בצופים. זכורים לי משחקי הצופיות בדיונות החול שמסביב, תוך פקיחת עין משגיחה על הבדואים שמסביב.

אחד התחביבים שלנו בצופים, היה ל"רגל" אחרי החיילים הבריטים בקפה רכטשפנר ובעיקר לרכל על בנות הקריה שבאו לרקוד איתם. אח"כ הלכנו לאכול גלידה בקפה פינתי של שטראוס, או לקנות גרעינים בקיוסק של מלכה.
אני זוכרת את דמותו והדרת פניו של הרב פוגלמן, כילדה ממש הערצתי אותו. את שמאלי מוכר החלב עם הכד הגדול והחיוך הרחב, את עגלת הקרח, עגלת הנפט ועגלות הערבים שמכרו ירקות מבית לבית בקריה.

ליד ביה"ס הייתה ביצה גדולה ואחת ההנאות הייתה השייט ברפסודה מביה"ס לשכונת הצריפים וחזרה. אמא הייתה חברה בוועד ההורים של ביה"ס ואחת מפעילויותיה הייתה, איסוף כספים עבור ילדים שהתקשו לעמוד בתשלומי שכר הלימוד, ולמנוע הוצאתם מביה"ס. גם בוועד למען החייל הייתה בין הפעילות בפעילויות התרבותיות במועדון. דאגה להביא אמנים, להכין את הכיבוד. אח"כ גם עברה קורס עזרה ראשונה במד"א והתנדבה רבות לעשייה ציבורית.

את לימודי השלמתי בתיכון במוצקין ואח"כ בסמינר למורות וגננות בחיפה. ב1955 נישאתי לרב חובל רפאל שפינט תושב חיפה, עברנו לק. ביאליק, נולדו לנו 3 ילדים ו7 נכדים. כיום אני עובדת במוסד אהבה בחינוך מיוחד באמצעות תראפיה באמניות, מעין סגירת מעגל עם ילדי במוסד שלמדו איתי באחדות ופתחו בפניי את שערי האמנות.

אחי יונה התגייס לפלמ"ח והיה ממקימי קיבוץ יראון, כיום חי בארה"ב כאיש עסקים, נשוי לחרמונה, אב ל3 בנות.