נושא: סיפורי ראשונים - 1949 - 1940

סיפורי ראשונים – ביאלוגולובסקי נחמה ומיכאל
(כפי שסופר ע"י בתם פנינה בית הלוי)

הורי נחמה ומיכאל ביאלוגולובסקי ואנוכי בתם פנינה, הגענו ארצה בשנת 1940, כפליטים ניצולי השואה באירופה. לאחר טלטולים קשים של למעלה מחודש ימים ובדרך לא דרך, הגענו באניה לחופי הארץ כעולים בלתי לגאליים. כאן נתפסנו ע"י הבריטים והועברנו לאנית הגירוש "פטריה", בנמל חיפה.

על מנת למנוע את גירוש האניה, תכננו אנשי ההגנה לפוצץ בה חור שימנע את הפלגתה בחזרה לאירופה. למרבה הצער, כמות חומר הנפץ היתה כנראה גדולה מדי, והאניה טבעה על רוב נוסעיה בתוך הנמל. משפחתי ניצלה מטביעה, אבי נשלח למחנה המעצר באי מאוריציוס, שם שהה עד שנת 1945.
אימי ואנוכי נאלצנו לעשות את צעדינו הראשונים בארץ לבד ללא עזרתו של אבי. אימי עבדה בבית אבות באחוזה ואני הייתי במוסד של ויצ"ו.

כאשר אבי חזר מ"הגלות", עברנו כולנו בשנת 1946 להתגורר בקרית מוצקין, בדירה שכורה ברחוב ברק 15. לפרנסתו החל אבי לעבוד בבית החרושת אתא ואימי היתה עקרת בית. בשנת 1948 נולדה אחותי הצעירה אסתר. בשנת 1949 עברנו לדירה משלנו בשיכון רסקו, הסמוך לכביש חיפה עכו, שהיה בית השיכון הראשון בקרית מוצקין. בשנת 1956 רכשנו בית בשדרות גושן 81 בו אני מתגוררת עד היום ואיתי בנותיי ובני משפחתם.

תקופת ילדותי בקרית מוצקין, זכורה לי כתקופה נפלאה. הקריה היתה אז קטנה, הבתים בני קומה אחת ומוקפים בירק, עצי פרי ונוי. רוב הילדים למדו בבית הספר אחדות, היחיד שהיה אז בקריה. עד הגעתנו לקריה, בית הספר הכיל ילדים עד כיתה ח', החל מאותה שנה התרחב בית הספר והוסיפו את כיתה ט' התיכונית, וכך בכל שנה נוספה כיתה גבוהה יותר בבית הספר התיכון. לא כולם בחרו להמשיך את לימודי התיכון בקריה והעדיפו ללמוד בחיפה.

בית הספר אשר נבנה במרכז הקריה באותה תקופה, תוכנן מראש להיות בית ספר גדול, הכניסה אליו היתה רחבה ומרשימה, החצר "החולית" היתה גדולה ורק בשנות ה50 כוסתה באספלט. גם רמת הלימודים היתה גבוהה ותחת פיקוח מנהלי בית הספר הריאלי בחיפה. מסורת החגיגות והאירועים בבית הספר היתה לשם דבר. השתתף בהן קהל גדול של תושבי הקריה ואפילו אורחים שבאו מבחוץ. ההקפדה על המשמעת היתה חמורה, והתנהלה מערכת רישום של הערות, נזיפות ומכתבים להורים, ולעיתים עד לכדי הרחקה מלימודים.

בית הספר היה גם משכנה של הספריה הציבורית בקריה, מרכז הרצאות למבוגרים בשבתות, וגם מסיבות פרטיות נחגגו בשתי כיתות לימוד מיוחדות שאוחדו לאחת.

מועדון תנועת הצופים היה גם הוא בחצר בית הספר. חלק נכבד מזמננו כנערים ונערות עשינו בתנועת הנוער. כשלא היינו שם, קראנו ספרים, שיחקנו עם חברים, ערכנו ביקורי בית בין החברים ועזרנו בעבודות הבית, הטלוויזיה טרם היתה למרכז החיים. לכל עונה היו המשחקים שלה, סמל, קפיצה בחבל, חמש אבנים, גוגואים וקלאס. את משחק הקלאס ציירנו על הכביש המצופה אספלט, המכוניות לא כל כך הטרידו אותנו, כי לא היו כל כך הרבה והכביש היה שלנו.

הרבינו לטייל ברגל (ולא רק בשביל הדייטה), להתפלש בחולות בדרך לשפת הים ולרכב על אופניים. בסקרנות ובענין, עקבנו אחרי כל בית חדש שנבנה או שתיל חדש שנשתל.
החברות שנרקמה בין הילדים, עומדת עד היום.

המחזור המלא הראשון סיים את לימודיו בשנת 1948, אני הנני בוגרת מחזור ד'. בשנה בה סיימתי את לימודי, נבנתה גם שלוחת בית הספר התיכון העצמאית ברחוב ויצמן, היום בית הספר אלונים.

בסיפורי הושם הדגש על ביה"ס אחדות, כי יש לו מקום מכובד בחיי. לאחר שירותי הצבאי, למדתי בסמינר למורות, ומיד הצטרפתי לסגל המורים בבית הספר אחדות בו למדתי, ובמשך 33 שנים העמדתי וחינכתי דורות של תלמידים, בהם גם בנותיי.