נושא: סיפורי ראשונים - 1949 - 1940

סיפורי ראשונים – אופנהיימר סלמה ואברהם
(כפי שהועבר ע"י בתם טייטלבוים נחמה)

הורי סלמה ואברהם עלו ארצה מגרמניה, כאן בארץ הכירו ונישאו. בתחילה התגוררו בחיפה ברחוב השילוח שם נולדנו אחותי ציפורה הבכורה ואני נחמה. לק. מוצקין לרחוב אושה 31 הגיעה המשפחה ב1943 כשהיא מונה 7 נפשות. היה זה בית פרטי בן שני חדרים, בו גרה משפחה נוספת, משפחת בן דב. בחצר היתה אורווה ובה סוס ועגלה, ששמשו את מר בן דב בעבודתו. אח"כ נפרדו דרכינו משמשפחת בן דב עברה לבית אחר.

אימי היתה אחות במקצועה ועבדה באופן פרטי, אבי וסבי עסקו במכירת שקיות ניר, מחברות ועפרונות, לחנויות בקריה ומחוצה לה. את שקיות הניר והכריכות למחברות, הדבקנו בעצמנו, כשהמשפחה כולה יושבת "בסלון" מסביב לשולחן השחור הגדול ומדביקה. הדבק גם הוא כמובן "תוצרת עצמית", בושל בקמח ומים. חלוקת "הסחורה", (לעיתים גם לכרמל), נעשתה על גבי אופניים בעלי "בגאז'" גדול מאחור.

החיים היו יפים אך לא קלים. סבתי סופי היתה הממונה על המטבח (עד שנפצעה ברגלה ממסמר ולא נרפאה מכך), אימי על הטיפול בחולים ודודתי ברתה במלאכות הבית האחרות. הגברים עבדו במחסן מאחורי הבית. משפחתי ה"ייקית" כלכלה את מעשיה בתבונה, תוך הקפדה שלא להתחייב על מה שלא היה ולכן לא היו לנו חובות. בתקופת ה"צנע", מנת הבשר שקבלנו היתה כ"זרת", ועל מנת לשבוע נאכלה בין שתי פרוסות לחם עבות.

את תחילת דרכי עשיתי בגן דתי בק. שמואל הסמוכה, אחותי היתה בגן "חיה" ברחוב ברק. לביה"ס היסודי הדתי צעדתי מדי יום עם הילד ישראל לאו (לימים הרב הראשי לישראל). את לימודי התיכון עשיתי בחיפה, המשכתי בסמינר למורות ואח"כ לימודים אקדמיים. אחותי ציפורה (לימים אויערבך), למדה בבית צעירות מזרחי בת"א.

תרופות, מצרכי מזון ובגדים היו בצמצום, למזלנו פלג ממשפחתנו היגר לארה"ב ומדי פעם שלחו חבילות שסייעו לנו רבות. מקרר כמובן שלא היה, בבית היה ארגז קרח אותו מלאנו בבלוקים של קרח שקנינו.

ברחוב אושה היו רק בתים בודדים בני קומה אחת והשכנים שלנו היו נפלאים. גרינשפן, אוורבוך, קלפטנר, לונדון, סגל, רבינוביץ', שרצקי, רוזנבלט ועוד. בתקופת מלה"ע ה2, התכנסנו כולם במקלט אחד ללא כל קושי. מאותה תקופה זכור לי גם בית הקפה "רכטשפנר" ברח' השופטים, שארח את החיילים האנגלים מהמחנות בסביבת הקריה. אלה לרוב היו משתכרים ואף יורים באוויר. חצר ביתנו האחורית גבלה עם בית הקפה, ואנו הילדים נהגנו להציץ על הרוקדים לצלילי התזמורת. לא פחות זכור לי צופר האזעקה בביה"ס אחדות, שצליליו מהדהדים בראשי עד היום. רעד הפצצה שנפלה ברחוב הרב קוק ויצרה בור ענק. רעם התפוצצות שיירת הנשק בקצה רח' כצנלסון (אז שכונת הצריפים). ואת פציעתה של חברתי נחמה פוסק מפצצה שהתפוצצה בידי קבוצת ילדים וחמישה מהם נהרגו.

אבי וסבי שרצו לשמר את מנהגי ה"ייקים", נהגו לשכור כל שנה בימים הנוראים, ראש השנה ויום כיפור, שני חדרים בביה"ס אחדות, לעזרת גברים ועזרת נשים. אבי, סבי ומר משה צדרבוים היו בעלי התפילה, והנעימו את התפילה בנעימותיהם ה"ייקיות" המיוחדות. אליהם הצטרפו הייקים זיכל, כץ ועוד, ורבים אחרים שנהנו מתפילה שקטה ומסודרת. אבי היה גם בעל קריאה בביהכ"נ הגדול בקריה וגם בק. ביאליק עשרות שנים. הוא קורא במנין ראשון ומר לדרזון בשני. סבי שמעון היה ממייסדי חברה קדישא בחיפה ובק. מוצקין, ועובדה זו נרשמה גם על קברו.

הקבוצה ה"ייקית" בק. מוצקין, התאפיינה בחיי חברה מיוחדים משלה, בעיקר מפגשי הנשים בחצרות הבתים על קפה פרוסת עוגה, וסתם שיחת חולין. שכנינו משפחת גרינשפן, היו בעלי חנות מכולת בפינת הרחוב שם ערכנו את קניותינו, מעל המכולת גרו משפחות טפליצקי ואבריל, ממול משפחת לונדון שסיפקה דגים לכל השכונה. בהמשך רחוב אושה גרה משפחת לדרזון שבבעלותה היתה מאפית כעכים. בשבת הפכה למוקד עליה לרגל, לאיסוף סירי החמין (צ'ולנט), אותם הניחו כבר מיום שישי על התנורים החמים.

לפני 45 שנה חזרתי עם משפחתי לבית הורי. העסק המשפחתי התפתח ובעלי מרדכי טייטלבוים הצטרף אליו. אימי נפטרה לפני 29 שנה ואבי בינואר 2004 בשיבה טובה בגיל 92. חיינו יחד תחת קורת גג אחת במשך 29 שנים כשהוא עטוף באהבת המשפחה, ילדים, נכדים ונינים.

אני אוהבת את הקריה וכאישה דתית בעיקר את חיי השיתוף והסובלנות בין דתיים לחילוניים בעיר. כאן כמעט נולדתי, הגעתי בהיותי בת ארבע, כאן אני חיה עם בעלי, מוקפת בילדיי ונכדיי. כגמלאית אני מתנדבת במכללת שאנן בק. שמואל כמרצה למתודיקה וכיועצת פדגוגית ומכהנת כיו"ר ארגון "אמונה" בקריה.