נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – תורגמן ויקטוריה ומשה
(כפי שהועבר ע"י בתם חנה פלר)

בשנת 1937 הגיעה לקריה משפחת תורגמן עם ארבעת ילדיה. חולות קידמו את פנינו, כראשוני המתיישבים בקריה. הייתי אז ילדה בת שנתיים ויודעת זאת גם מפי אימי שמתגוררת עד היום בקריה.

סיפור המעבר של המשפחה למוצקין מעניין לכשעצמו. משפחתנו גרה אז בחיפה, באחד הימים עבר אבי על פני תור ארוך של אנשים, כששאל לפשר התור, נענה כי מקימים שכונה חדשה בסמוך לקרית חיים, וכל המעונין לרכוש חלקת אדמה, עליו להרשם. אבי הצטרף לתור הארוך, נרשם לחלקת קרקע ואף זכה.

עם בא הזמן נבנה הבית ברחוב השופטים 75 בקריה החדשה, קרית מוצקין. בניית הבית עלתה המון כסף, 600 לירות. הבית היה מוקף במשטחי חולות, מה ששימח מאוד אותנו הילדים, דוד, ברוך, אני חנה ואחותי הקטנה פנינה. אהבנו לשחק בחולות ולחפור בו בורות.

לא הרחק מביתנו היתה לימים תחנת האוטובוס לחיפה, ועל ידה מכולת השכונה של לבקוביץ. מדרכות טרם היו אז בשכונה, והאוטובוס נהג לעצור היכן שבקשו מהנהג. אני זוכרת את סבא שלי כיצד נהג לסמן לנהג לעצור את האוטובוס בעזרת נפנוף במקל ההליכה בו נעזר.

כילדה אהבתי מאוד את מצעד החיילים הבריטים, שצעדו ברחובות הקריה מדי יום שישי, כשהתזמורת מנגנת ובראש צועד המחצצר. הצחיקו אותנו מאוד החיילים הסקוטים שהיו לבושים במעין שמלות קצרות וצבעוניות, סקרנו אותנו מאוד החיילים הכושים שלא היינו מורגלים אליהם ועוד.
באחד המצעדים האלה הכרתי את חברתי הטובה עד היום, רות שטרן (סגל).

זכור לי רופא הקריה ד"ר דורמן (דורון), שהיה גם רופא ביה"ס.
זכורה לי הגאווה שעטפה אותי, כאשר הוזמנה אימי להשתתף בישיבת ועד ההורים בעניין תלבושת אחידה. המנהל ד"ר לוינהרץ, סרב לערוך ישיבה בלעדי האם שמלבישה כה יפה את ילדיה לביה"ס, ושומרת על ניקיונם לדוגמא.
כמה אהבתי את יום הכביסה, בו הייתה הכובסת יושבת על הרצפה לפני הפילה עם הכבסים, ידיה טובלות במי קצף וסבון. כל כך רציתי אז גם !

חג החנוכה היה מיוחד בביה"ס אחדות. היינו מתכנסים בקולנוע אורות, מציגים הצגות, מופיעים בתרגילי ספורט, שירה וריקודים. גם חג הביכורים היה מיוחד לקריה. טכס הבאת ביכורים היה נערך בחצר ביה"ס, עם מכירת הביכורים והופעות תלמידים.

אחי דוד סיים את המחזור הראשון של שמינית (י"ב), שעד אז לא הייתה כלל בביה"ס. אני זוכרת איך אנו הקטנים היינו הולכים להציץ בהפסקות לכיתה הבוגרת, שהיו עבורנו ממש ענקים.

באחד הימים שמענו שבאחד מרחובות הקריה בנו בית בן שתי קומות, כולנו רצנו מיד לחזות בפלא הגדול.

לא ניתן לשכוח את יללות התנים מתחת לחלונות הבתים, את משחקי הרחוב שלא היו מסוכנים בגלל שלא היו הרבה מכוניות בכבישים, את הרב פוגלמן ששמר על סבלנות וסובלנות. הביצה בחצר ביה"ס שאח"כ ניטעה בו חורשה. את אחי דוד וחבריו שנהגו לשוט בביצה על גבי רפסודות שבנו בעצמם, ולא פעם נפלו לתוכה ונמשו ע"י מזכיר ביה"ס. וכמובן את הראשנים אותם היינו צדים במימי הביצה.

היום המיוחד ביותר העומד לנגד עיניי, הוא יום ההכרזה על הקמת המדינה. הייתה שעת בוקר מוקדמת או אולי שעת לילה מאוחרת, נחשול ענקי של בני הקריה מקטן ועד גדול, שועט לכיוון בית הכנסת הגדול, רב הקריה פוגלמן עומד שם, מוציאים ספרי תורה ומעגלים מעגלים כולם פורצים בריקודים, שמחה אמיתית שכזו היא אחת לדור.

אבי משה נפטר ב1985 בגיל 86 ואימי בת ה95 ממשיכה עדיין להתגורר בבית בו גדלנו. אחי הבכור דוד דיפלומט ושגריר לשעבר במשרד החוץ, אחי ברוך מתגורר בק. ביאליק ומנהל את טחנות הקמח, אני חנה גרה בק. ביאליק מורה בדימוס, אחותי הקטנה גרה בקיבוץ עין החורש.

נכון הוא שגם זכרונות קשים ולא נעימים קיימים אי שם בזכרון, אך יום הולדת 70 הוא יום של שמחה.