נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – שפר רחל וחיים
(כפי שהועבר ע"י בתם בתיה דותן)

ב1933 בהיותי בת כחצי שנה, עלינו על הקרקע, משפחה משפחה וצריפה. הנוף שנשקף להוריי היה ים של חולות, לבנים או צהובים, חלקם מישוריים וחלקם גבעות חול. היו גם הביצות, שטחי מים עכורים, מלאי בוץ, בהם שכנו יתושי הקדחת שרבים מאתנו חלו בה. לבד מכביש עכו חיפה לא היו כבישים, לא היו מים זורמים, חשמל או מוצרי חשמל, גם התחבורה לא היתה מרובה והקשר לחיפה באוטובוס היה קשה.

הצריף שלנו היה בן 2 חדרים, מרפסת סגורה ומטבח. השירותים היו בחוץ. גג הצריף היה גג פח ובחורף טיפות הגשם נשמעו היטב בבית. לאחר הגשם החלו לצמוח עשבים ופרחים שהחיו את העין והנשמה.

מים קבלנו מסביניה היום בית כץ בק. ביאליק. ביתם היה הבית היחיד בסביבה. דודתי שעבדה אצלם בניקיון, קבלה מהם מים וכך כשהיא נושאת את דליי המים עשתה את דרכה דרך החולות הטובעניים, עד' לביתנו, צריפנו. כך עד שחוברנו לרשת המים. לתאורה השתמשנו בעששיות נפט. לבישול השתמשנו בפרימוס או בפתיליה, גם הם פעלו על בסיס נפט. יום כביסה נמשך שעות ארוכות, בתוך דוד גדול בחצר שמתחתיו הבעירו עצים לחימום המים. את הכביסה הרותחת שפשפו וניקו בסבון על קרש כביסה מיוחד. ביום הכביסה אכלנו רק ארוחות קלות, לאמא לא היה זמן לבשל ביום כזה. את המזון שמרנו בפחים גדולים בהם שמנו קרח, אותו קנו אצל מוכר הקרח שהיה עובר בתחילה עם סוס ועגלה ואח"כ באוטו. (אנו הילדים רצנו אחרי העגלה ולקחנו את חתיכות הקרח הקטנות שהיו לנו "קרטיב" ללא צבע ללא טעם אך בחינם וטעים). לא היו אלה עבודות קלות ועל כך יש לשבח את האמהות. כשכבר קנינו מקרר, היה זה מקרר קרח ולא מקרר חשמל ועדיין נזקקנו לשרותי מוכר הקרח.

את הקניות עשינו מדי יום, מאחר ולא ניתן היה לשמור על מוצרי המזון לאורך זמן. לצורך מקלחת השתמשנו במים קרים. בקיץ לא נורא, אבל בחורף נורא ואיום. אז חיממנו את המים המטבח על גבי פרימוס, ואת המים החמים שפכנו לתוך "אמבטיית" פח גדולה בה התרחצנו. פעם בשבוע, ביום שישי הלכנו ברגל לבית סבתי בק. חיים להתקלח, כי שם היה חשמל והיו מים חמים.

אבא עבד בבנין ולפעמים הלך ברגל עד חיפה כדי למצוא עבודה. בשבתות עבד בבנין בסביבה להשלמת הכנסה. חלק מאנשי השכונה עבדו במפעלים במפרץ כמו וולקן ופניציה. לרבים היה משק חי ליד הבית ובעיקר לולים. גם לנו היה לול וחלק מהביצים מכרנו לשכנים. את התערובת לתרנגולות מכר אמרמצ'יק. גם התנים חשקו בתרנגולות ובלילות היו מתקרבים ביללות אל הלולים וזה היה די מפחיד. יללות התנים בתוספת קרקור הצפרדעים היו "מקהלת" הלילה הקבועה בשכונה. לחלק מהבתים וגם לנו היתה גינת ירק, חסכון ניכר בהוצאות.

את לימודי עשיתי בביה"ס אחדות. חצר ביה"ס (אולם ההתעמלות שלנו), היתה מגרש חול גדול. בצידו צמחה חורשת האקליפטוסים אותנו נטענו במו ידינו ושימשה עבורנו מגרש משחקים הרפתקני. נוף החול היה עבורנו גם בשכונה מקור לא אכזב למשחקים, כך גם הביצה הגדולה עליה נהגנו לשוט ברפסודה לביה"ס. משיבשה הביצה נותרו בה צמחי המים.

בשבתות נהגנו לטייל לגבעת הכלניות, כשאז עוד מותר היה לקטוף פרחים. פעמים רבות טיילנו לפוארה, שם לכדנו דגיגים קטנים אותם גדלנו בצנצנות ריקות. היו שם גם צלופחים אך הם תמיד חמקו מידנו.

תקופת תנועות הנוער היתה תקופה נהדרת. שמחנו להגיע לפעולות, התגבשנו חברתית, היכרנו חברים חדשים, שיחקנו וטיילנו ברחבי הארץ.

בתקופת מלה"ע ה2 השכונה והסביבה היו ליעד להפצצות מטוסים בגלל מחנות הצבא הבריטי השכנים. השמים היו מכוסים בבלונים שנועדו להטעות את המטוסים. בחצרות הבתים נחפרו מקלטים שהיו למעשה בור גדול באדמה, מדופן בשקי חול. היה די מפחיד להתעורר באמצע הלילה לקול צופרי האזעקה ולרוץ "לבור" בחצר. וגם מאד לא נוח, כי המקלט היה בדרך כלל קטן ומשותף לכמה שכנים.

לא רק המקלט היה משותף אלא כל החיים בשכונה, בשמחה ובעצב. לכל אירוע בשכונה נרתמו כולם לעזור. מי באפיה ובישול, מי בתפירה ומי בכל ההכנות האחרות. היתה זו חברותה גדולה בשכונה שהיתה מאוד מיוחדת ומבודדת בימיה הראשונים. עד כמה מבודדת היתה, ניתן ללמוד מהסיפור הבא. באחד הימים, התקבל אצל אבי מכתב מחבר, שהכתובת על גבי המכתב היתה "לכב' חיים שפר, בשכונה ליד הכביש המוביל לבירות". המכתב הגיע.