סיפורי מייסדים - שנידרמן הינדה ושמעון - 1934
נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933
סיפורי מייסדים – שנידרמן הינדה ושמעון
(כפי שהועבר ע"י בנם גדעון חיטי)
אבי, שמעון שנידרמן נולד ב 1901 בעיר ברסט (בריסק) על גבול פולין ורוסיה הלבנה. (נפטר ב 1953). בילדותו עברה המשפחה לביאלה – פודלסק, במזרח פולין. אבי ואחיו למדו את מקצוע הנגרות מאביהם. בגיל 18 עזב את ביאלה – פודלסק והיגר לגרמניה, שם השתלם בנגרות רהיטים. היחס לעבודה וההקפדה על איכות אותן רכש בשבע שנות שהותו בגרניה, תאמו את אופיו.
ב 1925 עלה ארצה. על "חוויות" העליה ניתן ללמוד מהכתוב ב"תעודת העלייה", שהוצאה ע"י המוסדות הציוניים בברלין. משהגיעו באניה לנמל יפו, עברו בקורת רפואית בתוספת חיטוי "דיזינפקציה" עבורם שילם מכספו 0.06 לירה מצרית, שהיתה המטבע המקובלת באותה עת. לעתים בהוראת רופא, נאלצו להישאר להשגחה בהסגר "קרנטינה", עבור כל יום בהסגר שילמו 0.2 לירות מצריות.
כתובת המגורים הראשונה של אבי, הייתה צריף בשכונת הצריפים בהדר הכרמל. אבי עבד אז בנגריה פרטית ולאחר מכן פתח נגריה בחיפה התחתית, אזור שהיה מעין מרכז בעלי מלאכה. הסביבה הייתה מאוכלסת ברובה בערבים ובקרבם מיעוט יהודי.
אמי, הינדה מיסלבוצקי נולדה ב- 1910 בעיירה לאכוביץ ברוסיה הלבנה. (נפטרה ב1975). ב 1929, בהיותה בת 17 , עזבה את הבית ועברה להכשרה בקבוץ "שחריה", באזור נסביץ בפולין. השהות בקיבוץ נועדה להכשרת צעירים יהודים בתנועות החלוציות, לקראת עליתם ארצה. החיים התנהלו במעין קומונה. בין הכישורים שנרכשו היו כריתת עצים, שאיבת מים ועבודות אחרות שיהודים נמנעו מלעשות בגולה. הכניסה לארץ הייתה מותנית בהשגת אשור כניסה "סרטיפיקט" משלטונות המנדט, שניתן בצמצום רב. השהות בהכשרה הקלה על הצעירים ממשפחות דלות אמצעים, לקבל סיוע, סרטיפיקט" וכרטיס הפלגה לארץ. תנאי קבלת ה"סרטפיקט" הקשו על בודדים ורווקים, לכן היה מקובל לפני עליה להשיא את הרווקים בנישאים פיקטיביים, למטרת קבלת ה"סרטפיקט".
ב 1929 עלתה אמי ארצה. בנעוריה הוכשרה כתופרת, אך רק לתקופות קצרות מצאה עבודה במקצועה. אחת הפעמים הייתה כשעבדה בתפירת מדי צבא במתפרות הצבא הבריטי במפרץ חיפה. ביתר הזמן נאלצה לעבוד בעבודת כפיים ולא בחלה בשום עבודה. כובסת, פועלת בבתי חרושת, או הנחת אבני "סולינג" בסלילת כבישים בק. מוצקין. משך שנים ועד לפרישתה עבדה כאחראית על המשק בסניפי קופ"ח בק. מוצקין.
ב 1933 הוריי נישאו. כשנתיים לאחר מכן, נרשמו לאגודה "שכונה עממית – אגודה שתופית בע"מ" שנוסדה לבנות את שכונת ק. מוצקין. האגודה אושרה ע"י רשם האגודות הקואופרטיביות במרץ 1934. עיון בתקנון האגודה חושף מספר סעיפים המתארים את האווירה ואת אופיים של מייסדי הקריה. בין מטרות האגודה מוצאים, שהוקמה בכדי "לייסד לבנות ולנהל בשביל חבריה על יסודות קואופרטיביים, שכונה על אדמות קק"ל בעמק זבולון ממזרח לעיר חיפה". סעיף אחר, "לסייע ליסוד והנהלה (של) מפעלים לעזרה הדדית בשביל חברי האגודה במקצועות שונים של חרושת ומלאכה, חקלאות , אשראי, בריאות, צרכנות וכד'". בין התנאים שחלו על קבלת חברים מצוין שעליהם להיות "תושבים קבועים בחיפה... בעלי אופי טוב...(ו)חברים בארגון המעמד הבינוני בחיפה". בין התנאים להפסקת החברות "יחלה חבר במחלת רוח תמידית ... (או) באם יכריזו על החבר כפושט רגל". בסעיף מסים ותרומות מצוין בתקנון, ש"כל חבר ישלם בכניסתו לאגודה דמי כניסה בסך -1 לא"י".
הוריי השתתפו בהגרלת המגרשים וזכו ב"גורל" במגרש שמספרו 213. על מגרש זה בשדרות השופטים 8 (היום גושן) נבנה ביתנו. בנית הבית נמשכה כשלוש שנים עד 1937-8. בין הגרלת המגרש ועד סיום הבניה, נדרשו הורי לחתום חוזה חכירה עם הקק"ל, לתכנן ולקבל אשור בניה מועדת בנין ערים בחיפה .
עלות בנית הבית אותו התכוונו לבנות, הייתה כ-750 לא"י (לירה ארץ ישראלית). בד בבד עם הטפול בתהליכים המנהלתיים, נדרשו הוריי לקבל הלוואה (משכנתא) למימון לבניה. לקבלתה פנו לשני גורמים פיננסים: האחד פרטי והשני היה מעין מוסד בנקאי, אגודת "הלוואה וחסכון, חיפה". גוף זה שימש כאחת מהאגודות ההדדיות שקדמו לבנקים של ימינו. שם פעלה מחלקה שעסקה במתן הלוואות לעזרה ברכישת בית. הסכום המרבי שאושר היה 300 לא"י, כמחצית עלות בנית הבית. לכן נדרשה עזרה נוספת של גוף מממן פרטי. עיון בפנקס החסכון של הוריי ב"הלוואה וחסכון, חיפה", מלמד שבשנים 1933-34 הצליחו לחסוך כ-1 לא"י לחודש. בתנאים כלכליים קשים אלו נכנסו לעול התחייבויות ותשלומים כבד, שמסביר את קשיי המחיה שליוו אותנו שנים ארוכות, לכל אורך תקופת הבניה וגם לאחריה.
תכנית הבית דמתה לרוב הבתים שנבנו אז בקריה. במרבית הבתים, היו שלושה חדרים. הכניסה הראשית הייתה בחלק האחורי של הבית, אליה הגיעו דרך מרפסת צרה ו3-4 מדרגות. במרכז הבית היה פרוזדור מרכזי וממנו דלתות אל החדרים, המטבח והשירותים. בחזית היו שתי מרפסות, אל אחת מהן התאפשרה כניסה ישירה מהחצר אל אחד החדרים. חדר הרחצה ה"אמבטיה", היה אחיד כמעט בכל הבתים. הצבע השולט היה לבן, הקירות כוסו באריחי חרסינה לבנים, כיור לבן ואמבט אמאיל לבן ומקלחת "דוש".
לעיתים שימש האמבט כאקווריום כדי לשמור בו את דג הקרפיון לשבת. המים לרחצה היו מגיעים מדוד שבחדר האמבטיה, שהוסק ע"י תנור להבערת עצים בתחתיתו. בחורף, חום התנור היה גם החימום של חלל האמבטיה. יותר מאוחר השתכללה שיטת חימום המים באמצעות ה"ברנר", פטנט לטפטוף נפט אל חלל הבעירה מתחת לדוד. לעיתים כאשר היה טפטוף יתר, הייתה פורצת שרפה קטנה. בכל מקרה חדר הרחצה היה מלא תמיד בריח אדי הנפט הבוער.
מים הגיעו מאספקה ציבורית, פעמים רבות האספקה צומצמה ועמה נחלש לחץ המים בצנרת. על גג הבית עמד מיכל מלא מים שהבטיח אספקה סדירה ואבטחת הלחץ הנכון בצינורות. בחלקו העליון הותקן ברז לוויסות כמות המים במיכל. בסערות רוח מכסה המיכל היה עף ממקומו, אז היה מקור לשתייה חופשית לציפורים וליונים. הגישה אל המיכל הייתה קשה ורק ילדים סקרנים עלו אליו, הם דאגו להחזיר את המכסה למקומו. לעתים היו מוצאים במים פגרי ציפורים ויונים.
מערכת ביוב מרכזית טרם הייתה בקריה, הפתרון לסילוק מי השפכים היה מתקן חשוב ואופיני אחר "בור הספיגה". בחצר נכרו שני בורות לעומק כחמישה מטרים, הבור הראשון דופן בבטון וכוסה במשטח בטון. את הבור השני מלאו באבנים שתפקידם היה לסנן ולהפריד את מי השפכים. השפכים נוקזו אל הבור הראשון המדופן שם שקע ה"חומר" הכבד, הנוזלים זרמו אל הבור השני אל בין האבנים. המים הדלוחים מהבור השני נספגו אל החול שהקיף את הבור ומשם אל מי התהום. מפלס מי התהום בקריה קרוב מאד לפני השטח, (בחורף המפלס מגיע עד לעומק 1-2 מ' מפני השטח), מי השפכים היו עולים ומזהמים באופן שטתי את מי התהום. מיותר לציין כי מי השתייה בקריה, נשאבו ישירות מבארות שהיו נפוצות בסביבה.
מי התהום הגבוהים שינו בחורף את נוף הקריה. בשנים הראשונות של הקריה לא היו מדרכות לאורך הרחובות, לאורך מרבית הרחובות נמשכו תעלות ניקוז שהתמלאו במי הגשם ואליהם נוספו מי התהום שעלו. רוחב התעלות נע בין 1-1.5 מטר. בכניסות הבתים נהגו להניח על התעלות לוחות עץ למעבר, החרוצים מבין התושבים חיברו מספר לוחות ויצרו גשרון צר .
בחורף נוצרו שלוליות גדולות, אחת מהן נמשכה מצפון לגדר ביה"ס "אחדות", בין הרחובות ברק ויעל. בשלולית זו צמחו צמחי ביצה וביניהם סוף וקנה וחיו בשלווה קרפדות, יתושים ושפיריות. במים ניתן היה להבחין בשלבי ההתרבות של הקרפדות החל משרשרות מחוברות של ביצים, ועד לראשנים. זו הסבה שילדי הקריה היו בקיאים במחזור החיים של הצפרדעים.
מספר רחובות נמשכו ישירות לק. חיים הסמוכה, אך כלל של ברזל היה כנראה נקוט – למנוע רציפות בצפוי האספלט בין קריה אחת לשנייה. כך נוצרו קטעים אבניים של 2-3 מטר של "סולינג" בלבד, ששימש כתשתית לכבישים ובחורף הפכו לשלוליות ומארבים לנהגים פזיזים.
בתחילה היו רחובות הקריה בשעות הערב והלילה כמעט שוממים, עקב מספר התושבים הקטן ומגרשים שהיו ריקים מבתים. תנים ניצלו את המצב ושוטטו בין הבתים וברחובות. יללת התנים הייתה למוזיקת הלילה הקבועה בקריה.
ב- 1936 פרצו "מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט" שנמשכו עד 1939, פרוץ מלה"ע השניה. הארץ דמתה אז לחבית אבק שריפה שעמדה להתפוצץ בכל רגע. כנופיות ערביות תקפו ישובים יהודים וגרמו לעשרות קרבנות. בעלי המלאכה היהודים נטשו את רכושם באזור הערבי ובהם גם אבי שאיבד את נגריתו.
אז נטש את הרעיון להיות עצמאי ועבד כשכיר בנגריות פרטיות. עד סיום המנדט עבד ביצור רהיטים עבור הצבא הבריטי, בנגריה שפעלה במחנה הבריטי הסמוך לק. שמואל. בשנותיו האחרונות ועד מותו בגיל 51, עבד בנגרית סולל בונה במפרץ חיפה.
תקופת המאורעות 1936-9 ותקופת מלה"ע השנייה, היו קשות מבחינה כלכלית. הקשיים השתקפו גם בבית הוריי עקב הקושי במציאת מקור פרנסה. הם התקשו לעמוד בתשלומי המשכנתא, בהשגת מזון וביגוד ותשלום שכר הלימוד בביה"ס.
בשנת 1950 עברתו הוריי את שם משפחתם המקורי מ"שנידרמן" לחיטי, (שנידרמן באידית – חייט). הוריי לא עזבו את הקריה מאז בנית ביתם בשדרות משה גושן 8, אני גדעון הנני בנם יחידם.