נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – שמאלי לאה ומנשה
(כפי שהועבר ע"י בתם גילה רון)

אימי ז"ל נולדה בשנת 1900 בעיירה לודק שבאוקראינה. אבי נולד ב1896 בם הוא באוקראינה בעיירה רוזישץ. העיירה נשרפה כליל במלחמת העולם הראשונה ואז עברה המשפחה לגור בעיירה לודק, שם הכירו הורי ונישאו לאחר תקופה קצרה.

בשנת 1925 עלו ארצה כזוג נשוי והורים לאחי הבכור צבי שנולד ב1922. בתחילה גרו בחיפה בעיר התחתית ברחוב שנקרא אז "ארד אל יהוד" ובתרגום לעברית "רחוב היהודים". אחר כך עבור לשכונת בת גלים, שם נולדתי אני ב1929.

בראשית שנות ה30 החליט ארגון המעמד הבינוני להקים שכונה חדשה באזור המפרץ. הורי שנמנו על המפלגה הליברלית והרעיון להקים בית בסביבה יהודית, בקרבת אנשים בעלי אותה אמונה פוליטית ובאיכות חיים טובה קסם להם, הצטרפו לארגון ונרשמו להגרלת המגרשים בשכונה החדשה.

כילדה בת ארבע לערך, אני זוכרת מעמד שבו ניצבה שורה ארוכה של אנשים בעלי ארשת פנים מכובדת ורצינית, את אמי בוכה ואני לידה. בדיעבד אני יודעת היום, כי היה זה טכס הנחת אבן הפינה לשכונה החדשה, קרית מוצקין.

באותה עת 1934, התגוררנו בקרית חיים והתחלנו לבנות את ביתנו בשכונה, שהייתה שוממה וכולה מכוסה בחולות. דיונות רחבות ואין סופיות של חול השתרעו מלוא העין לכל כיוון אליו הסתכלת. הרחובות שבין הבתים הראשונים שנבנו היו ללא אספלט וללא מדרכות, השועלים היו מייללים בלילות קרוב לחצרות הבתים והצפרדעים קרקרו בקולי קולות מתוך הביצות. יתושי הקדחת היו חלק בלתי נפרד מאותם ימים ואלה פקדו גם את ביתנו ואימי חלתה בקדחת.

בתחילה התפרנסנו מחלוקת חלב בין בתי התושבים ואחר כך פתחנו חנות בגדים. אבי שהיה איש של מעשה, השתלב בחיים הציבוריים בקריה ושימש גם כגבאי של בית הכנסת הגדול. לימים אף נבחר לחבר המועצה.

את לימודי בקריה התחלתי בכיתה א' ואחי למד בחיפה. גם אחי גם אני היינו חברים במחנות העולים ובתום לימודיו יצא אחי להגשמה בקיבוץ. בתחילה היה חבר קיבוץ בית הערבה ליד ים המלח וכשנאלצו לנטוש את הקיבוץ במלחמת העצמאות, עבר לקיבוץ עין חרוד. ברבות הימים החליטו הורי להצטרף אליו לקיבוץ ושם גם נפטרו.

בתום לימודי בקריה השלמתי את לימודי בסמינר גורדון ועבדתי כגננת עד לפרישתי לגימלה. מאז ועד היום אני גרה בקרית מוצקין.
תהפוכות רבות עברה הקריה מיום היווסדה ועד ימינו אלה, כל שינוי לאורך הזמן היה לטובה. יש לנו עיר יפה ומטופחת שגם מייסדיה וגם אנו החיים בה כיום, יכולים וצריכים להתגאות בה.