נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – שטראוס גרטרוד ודניאל
(כפי שסופר ע"י אחיינם וולפגנג פלק (שטראוס))

נולדתי בשנת 1926 בעיירה קטנה ליד העיר הקטנה אייזנאך שבגרמניה, להורי פאולה ואריק פלק.
בשנת 1932 התחלתי את לימודי בבית הספר בגרמניה. שנה אח"כ בשנת 1933 עלו הנאצים לשלטון בגרמניה ולאט לאט אך בהתמדה, החלו למרר את חיי היהודים. ההתעמרות הגיעה לשיאה בשנת 1938 בליל ה11 לחודש נובמבר, הלילה הידוע בשמו "ליל הבדולח". בתי כנסת בקהילות יהודיות רבות ברחבי גרמניה נבזזו והועלו באש.
למחרת היום, רוכזו היהודים בכיכר העיר ונלקחו למעצר במחנה בוכנוואלד הידוע לשמצה. כעבור שבוע חזר משם סבי אך ביום שלמחרת נפטר, מאחר ולא יכול היה לעמוד בסבל הנורא.

מאבי נחסכה ה"חוויה" הזו, מאחר ובאותו יום נעדר מהבית והיה בנסיעת עבודה לרגל עסקיו. אני גורשתי מביה"ס.
בין כך ובין כך, נשארנו ללא העסק וללא פרנסה.

קרובינו משפחת שטראוס (גרטרוד ודניאל), היו כבר בארץ באותה עת והתגוררו בקרית מוצקין. על פי בקשת הוריי, הם הגישו עבורי בקשה לאישור עלייה ארצה, בנימוק איחוד משפחות, כך בראשית שנת 1940, במסגרת עליית הנוער ובהיותי בן 14, הגעתי ארצה לקריה, דרך נמל טרייסט באיטליה ומשם באניה לחיפה.

כשהגעתי לבית דודיי בקריה, הסתבר כי הם היו בעלי בית קפה בקריה, "קפה פינתי", בפינת הרחובות ברק קק"ל. מאחר ולא ידעתי עברית והייתי כבר נער די בוגר יחסית, היה זה כמעט בלתי אפשרי מבחינתי להתחיל כעת ללמוד בביה"ס אחדות. התחלתי לעבוד במלצרות בבית הקפה של דודיי.
מאחר ורוב הקליינטורה בבית הקפה, הייתה של חיילים ששרתו בצבא הוד מלכותה הבריטי, שהורכב מחיילים מכל רחבי האימפריה הבריטית דאז, אנגלים, אוסטרלים, הודים וכד', למדתי מפיהם אנגלית הרבה יותר מהר מאשר עברית.
כמו כן הייתי "אלוף" במלצרות, ואלוף בלתי מנוצח בזלילת גלידות, אחד המוצרים המבוקשים בבית הקפה.

הנטייה לשתיית אלכוהול אצל החיילים הבריטים, הייתה מאוד מפותחת ובעיקר נהרו אחרי הבירה. הזולה יותר הייתה הבירה המקומית נשר והיותר יקרה הייתה גולדסטאר. כמויות האלכוהול ששתו, הביאו אותם לא פעם לידי השתכרות ובעקבותיה קטטות המוניות, בעיקר בין האוסטרלים לאנגלים. אחת מ"שיטות הלחימה" הפופולאריות, היתה ניפוץ כוסות ובקבוקים האחד על ראש השני. לא פעם הייתי נאלץ לרוץ באמצע הלילה לביתו של הד"ר דוארמן, להזעיק אותו לטפל בפצועים. המאכל האהוב עליהם ביותר ליד הבירה, היה צ'יפס וביצים egges & chips.

למרות הכל ואולי דווקא בגלל, היה בית הקפה פינתי מאוד פופולארי ושמו יצא למרחוק והגיע אפילו עד לבנגזי שבלוב. בפי רבים מהחיילים הוא כונה בשם "דני'ז פלייס" (המקום של דניאל). מאחר והחיילים הבריטים הועברו מדי פעם בין אתרי הקרבות השונים, דאגו להעביר מהאחד לשני מידע היכן אפשר לשתות, לאכול ולרקוד במקומות בהם הוצבו. לא פעם הגיעו לבית הקפה חיילים עם המידע המוקדם, כשהם מחפשים את דניז' פלייס.

לא רק החיילים הבריטים הגיעו לבית הקפה, מדי סוף שבוע הובאה לבית הקפה תזמורת ריקודים (4 נגנים), מיוחדת מחיפה, אז גם הוקמה בסמוך לבית הקפה במה מיוחדת, ונפתחו שולחנות גם בגן הסמוך אליו. כמובן שאז גם הגיעו בני ובעיקר בנות הקריה והקריות הסמוכות לרקוד ולבלות. גם מלצרים נוספים גויסו ואני זוכר היטב את משפחת גוטליב שבאו להרוויח קצת כסף אקסטרה במלצרות. בשעה 2 בלילה ניתן הסימן להפסיק את המוסיקה ולסגור את המקום. לחיילים שרצו להמשיך לחגוג נמכרו כמה בקבוקי בירה, צידה לדרך, למנוע "בלגן" מיותר.

ב1945 הסתיימה המלחמה, בית הקפה המשיך להתקיים, אבל החיילים התמעטו. מי שהחלו להגיע אליו באותה תקופה, היו אנשי המשטרה הבריטית ששהו בתחנת המשטרה בקרית חיים. כידוע, אלה לא היו כל כך אהודים באותם ימים ע"י האוכלוסייה היהודית. גם גפירים יהודים הגיעו, אבל הבירה התחלפה בסודה (1 מיל), או גזוז (1.5 מיל).
אינני יודע מתי בדיוק נסגר בית הקפה, כנראה בתחילת שנות ה50. מאחר ואני יודע כי כאשר בסמוך לבית הקפה הוקם בית הקולנוע אורות, היה מר גלובוס בין אורחי בית הקפה הקבועים עד לסיום בנייתו.

בהיותי ילד בן 8 בגרמניה, למדתי נגינה בכינור אצל מורה גרמני. כעבור 3 שנים עם עליית הנאצים, הודיע לי המורה כי אינו יכול ללמד אותי יותר. הפסקתי את לימודיי המסודרים והתאמנתי בכוחות עצמי. בעלותי ארצה, הבאתי איתי את הכינור כאן המשכתי להתאמן ולימים הוספתי לנגינה את השירה.

במכולת של נודל בקריה שם רכשתי את המוצרים עבור בית הקפה, הזכרתי באחד הימים את ענין הנגינה בכינור, אז התברר כי בתם מנגנת בפסנתר ולומדת נגינה אצל אבי משפחת גלר, שביום עבד על מכבש דרכים ובערב לימד נגינה. הוזמנתי לנגן ביחד עם בתם ולאחר שהתרגלתי מחדש והשתפרתי, התחלתי אפילו לנגן עם התזמורת בבית הקפה.

אז גם נשלחתי ללמוד אחת לשבוע בקונסרבטוריון למוסיקה בחיפה, לשם נסעתי באוטובוס הידוע קו 14.
בשנת 1946 נשלחתי לתל אביב לנגן ב"תזמורת פלשתין", היום התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

בשנת 1948 גויסתי לצבא, מיד עמדו על כישוריי ולאחר טירונות קצרה נשלחתי למחנה תל ליטוינסקי שם הוצבתי להיות אפסנאי, כאשר בימי שישי הופענו בהרכבים מוסיקליים בפני החיילים בבסיס. אח"כ התחילו לשלוח אותנו להופיע בפני חיילים בכל רחבי הארץ, מעין להקה צבאית קונצרטנטית.

לקרית מוצקין כבר לא חזרתי.
בשנת 1955 נישאתי לדיצה שהייתה תלמידה שלי לנגינה בכינור. סיפור הכרותינו מעניין במקריותו ובמקוריותו. דיצה הגיעה לתזמורת הפילהרמונית על מנת לחפש מורה לכינור מאד מסוים. מאחר ולא מצאה אותו, פנתה אליי שאעזור לה לאתר אותו, היא קצת מצאה חן בעיניי והסתבר שאותו מורה נעדר באותו יום, הצעתי לה ללמד אותה במקומו. היא נעתרה לבקשתי והחלה ללמוד אצלי. אז היא לא ידעה כי בדמי שכר הלימוד שהיא משלמת לי, השתמשתי כדי להזמין אותה לבלות ולאכול גלידה כשיצאנו יחד.

בננו אמנון פלק מנגן גם הוא בכינור, כך גם בתנו דרורית פלק. שניהם ידועים היטב ברחבי הארץ ומנגנים בתזמורת הפילהרמונית. כמו גם בהרכב קאמרי מיוחד הידוע בשמו "רביעיית דפנה".