נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – שחורי (צ'רני) אהובה והרצל

(כפי שהוכן על ידו ב1978 לכבוד הענקת תואר יקיר העיר קרית מוצקין)

הרצל בן יוסף הכהן ופסיה שחורי נולד ב1904 בדובנא שברוסיה. השנה בה נפטר חוזה מדינת היהודים – הרצל. אבי השתייך ל"צעירי ציון" ומשהחלו הרדיפות אחר חברי התנועה, עלתה המשפחה ארצה בשנת 1909. המשפחה כללה את הורי, אחי הבכור אלכסנדר, אותי, אחי הצעיר משה וסבי עקיבא ישראל, שנפטר שנה אח"כ.

בבואנו הגענו ליפו ושיכנו אותנו בשכונת נוה שלום. אבי ניסה למצוא עבודה במקצועו, נגרות, אך לשווא. מאחר וחסכונתינו אזלו, עברנו לחיפה ושם מצא אבי עבודה במפעל ליציקה "עתיד". והתגוררנו בחצר גדולה ברחוב השוק בעיר התחתית. אז נולד אח נוסף שמואל שנפטר בגיל שנה. לאחר מכן עברנו לבית אחר, שם נולד אחי ישראל, שנפל בגמזו במלחמת הקוממיות.

אני זוכר את טכס הנחת אבן הפינה לטכניון בחיפה ב1912 ולביה"ס הריאלי ב1913. את לימודי בחיפה התחלתי בתלמוד תורה ואח"כ בביה"ס עזרא בו לימדו בשפה העברית.

ב1914 עת פרצה מלה"ע הראשונה, נאלצה המשפחה לקבל אזרחות עותומאנית (תורכית), על מנת שלא נגורש מהארץ. אבי נאלץ אז לעבוד לפרנסתו בדמשק. לאחר הכיבוש האנגלי שכרו הורי בית גדול והפכו אותו למלון בשם "קדימה" ששימש גם כמרכז קליטה לעולים בודדים, ו... גם כסליק גדול של ההגנה.

ב1923 ארגנתי את הקמת הנוער העובד בחיפה והתחלתי לעבוד בקואופרטיב כרמל. ב1926 נישאתי לאישתי אהובה. ב1932 נפטר אבי ואימי נאלצה למכור את המלון, אני התחלתי לעבוד בנמל חיפה בעבודות אחזקה.

באותה שנה החלה היוזמה להקמת הקריה שיועדה לשמש שכונת מגורים לאנשי המעמד הבינוני, בעלי עסקים בחיפה. אלה לא היו מעוניינים בהצטרפות פועלים החברים ומאורגנים בהסתדרות. אם רשמת בשאלון ההצטרפות שאתה חבר הסתדרות, נדחתה בקשתך. כעבור זמן קצר תפסו המועמדים את הפטנט, ולא ציינו בשאלון את השתייכותם להסתדרות העובדים.

הרצל שחורי קיבל מגרש בקרבת פסי הרכבת, (אז רח' התכלת היום אח"י אילת), בשטח ניקוז מי גשמים שהיה טובל בביצות ונגוע ביתושים נושאי קדחת. לייבוש ביצות אלו ולמיגור הקדחת ממנה סבלו הרצל שחורי ובני משפחתו, הקציב ארגון המעמד הבינוני ב 1935 סכום עתק של 18 לירות ארץ ישראליות שהספיק לנקז את השטח ולטעת חורשת אקליפטוסים הנישאים לגובה לאורך מסילת הברזל.

ב 1934 החלו בהכשרת השטח לבנין קרית מוצקין על אדמות הקק"ל. נסללו כבישים צרים, הוחל בקידוח באר המים הראשונה ובבניית מגדל המים העומד עד היום, אמצעי התחבורה היחיד הייתה הרכבת. בסתיו (אוקטובר) התקיים טכס יריית אבן הפינה לשכונה. הטכס נערך בחולות הרחוב הראשי שחצה את השכונה המתוכננת, (שד' השופטים – היום גושן), במקום בו נמצא היום בי"ס אחדות. בין האורחים החשובים בטכס היו ד"ר בירם ופרופ' שטרוק. הייתי שותף לארגון הטכס, יחד עם עוד קבוצת חברים. לוחות העץ בהם השתמשנו כדי להתקין מושבים לאורחים בטכס, שמשו מאוחר יותר להתקנת ספסלים לביהכ"נ המרכזי.

ב1935 החלו להיבנות הבתים הראשונים. אני הגרלתי מגרש בקרבת פסי הרכבת, אז רח' התכלת היום אח"י אילת. במאי 1935 אשתי אהובה ואני נמנינו עם המניין הראשון שעבר לגור בקריה. חשמל לא היה, מצרכי מזון ושאר הפריטים הבאנו מחיפה. לעומת זאת השטח היה מלא ביצות, צפרדעים ויתושים נושאי קדחת. לייבוש ביצות אלו ולמיגור הקדחת ממנה סבלנו, הקציב ארגון המעמד הבינוני ב 1935 סכום עתק של 18 לא"י, שהספיק לעבודות ניקוז ולנטיעת חורשת האקליפטוסים, הנישאים לגובה לאורך מסילת הברזל עד היום.

עם הגעתנו לקריה הייתי לחבר בועד המקומי ואחראי על משק המים. באותה עת התבקשתי ע"י מפקד ההגנה דאז, יעקב דורי להיות אחראי על מחסני הנשק והסליקים באזור. באותה עת הממשלה הבריטית הוציאה צו האוסר על החזקת נשק, העובר על צו זה דינו היה מוות. למרות זאת החזיקו חברי ההגנה נשק בבתיהם ואף עמדה לרשותם מכונת ירייה מסוג לואיס גאן. בחצר ביתי ניתן למצוא עד היום את הסליק אותו התקנתי עבור הלואיס גאן. הנשק הראשון שנרכש עבור הקריה ובכספי התושבים, היו ארבעה רובי צייד, שני רובים רגילים ושניים אוטומטיים.

השטחים בהם גבלה הקריה לא הוסיפו לביטחונה. במזרח כביש חיפה עכו הפתוח לכל עבר ורכב ערבי נע בו בחופשיות. במערב הרכבת העבירה ערבים מעכו, בצפון שכנו הבדואים ערב אל רוורנה. רק הגבול הדרומי היה בטוח, בו שכנו קריית חיים ושלושה קיבוצים, עין המפרץ, אפק ושדות ים.

הועד המקומי אשר בין תפקידיו היה לדאוג לשלומם וביטחונם של התושבים החדשים, החליט כי יש להקים גדר דוקרנים בין כביש חיפה עכו לפסי הרכבת, וכן לקיים שמירה מתמדת ביום ובלילה. לצורך כך נעזרנו בשלושה שומרים בשכר, וכל גברי הקריה נרתמו למשימה.

מקומם של חברי ההגנה גם כן לא נפקד. בראשם עמד מישה פשר. בתקופת המאורעות של 1936 ועד קום המדינה, לקחו אותם חברים חלק נכבד בדאגה ובשמירה על בטחון תושבי קרית מוצקין.

כאשר נוספו עוד משפחות וילדים לקריה, יזמתי את הקמת סניף המכבי הצעיר, כדי לחסוך מהילדים את המאמץ לנסוע לחיפה. למועדון שמשו שתי כיתות בית הספר אשר המחיצה ביניהם הוסרה והוקמה ביניהן דלת מתקפלת. בימים ההם היו ארגוני המכבי וויצ"ו הארגונים הפעילים בקריה והם ניצחו על חיי החברה במקום, כאשר מדי פעם קיימו גם נשפי ריקודים.

בשנת 1936 נבנה ביה"ס הראשון בקריה, ביה"ס אחדות. ביה"ס מילא תפקידים רבים. כמקום לימודים, כמרכז אסיפות, כבית כנסת וכאולם נשפים שאורגנו ע"י מכבי הצעיר, ויצ"ו וועדת התרבות של הקריה. מאוחר יותר נבנה ביהכ"נ הגדול המשרת עד היום את תושבי הקריה. הפעילות התרבותית שהייתה במוצקין הייתה שם דבר לכל הישובים בסביבה ולא פעם כמקור לקנאה.

בשנת 1941 נטלתי חלק בפרשת פיצוץ האניה "פטריה" שעגנה בנמל חיפה. על סיפונה היו מעפילים בלתי לגאלים שעצרו הבריטים באניות שונות ובאניה זו התכוונו להגלותם לאי מאוריציוס. כוונת ההגנה הייתה לגרום לפיצוץ קל באניה, שיעכב את הפלגתה ויעורר הד עולמי בקשר למדיניות "היד הקשה" של הבריטים נגד העליה.
באותה עת עבדתי בנמל חיפה והתבקשתי לסייע בהברחת חומר הנפץ, כך עשיתי. לצערי. עקב טעות, הפיצוץ היה גדול והאניה טבעה על המעפילים שבה. צוללנים רבים ואני בתוכם צללנו פעמים רבות למשות את גופות המעפילים מן הים. זכרון האירוע הקשה ומעורבותי בו, ילוו אותי כל חיי.

באותה שנה מצאתי במחסני הנמל ספר תורה שנמשה מהאניה, לאחר מאמצים מרובים רכשתי את ספר התורה, סופר סת"ם תיקן אותו ונתפר לו "מעיל" חדש. בעצת הרב פוגלמן רב העיר החדש אז, ספר התורה הזה "הספר הפליט", נתרם על ידי לביהכ"נ הגדול. באחת השבתות לאחר תפילת שחרית, הגיעו הרב והמתפללים אל ביתי, שם הועבר אליו ספר התורה ובתהלוכה חגיגית הועבר לביהכ"נ ומצא את מקומו בין שאר ספרי התורה.

בשנת 1941 במהלך מלה"ע השניה משהתרבו מחנות הצבא הבריטי בשכנות לקריה, יזמתי יחד עם מר אלנבוגן את הקמת הועד למען החייל היהודי. הוקם ועד בן 10 חברים וב1943 הקמנו את המועדון לחייל העברי למרגלות מגדל המים. במועדון בוצעה פעילות רבה ומגוונת לחיילים אשר חנו באזור כולל הקרנת סרטי קול-נוע, בהם צפו גם תושבי הקריה. פעילות המועדון הייתה לשם דבר בארץ כולה.

בשנת 1945 התמסרתי לעבודת הקמת 112 דירות לעולים ופליטים, בבית הנקרא בית השבים.

במרץ 1948 פוצצה שיירת הנשק הערבית על כביש חיפה עכו, בצפון הקריה. באותה תקופה החלו האנגלים לפנות את הארץ ואני עדיין עבדתי בנמל. ההגנה הטילה עלי ועל עוד חברים לדאוג ל"גיוס" נשק. אחת הדרכים הייתה ע"י הפיכת עגלות תחמושת לים, בלילה היינו צוללים מושים את התחמושת ומעבירים אותה להגנה. ע"פ המידע שיש בידי התחמושת הועברה למגיני הדרך לירושלים וברובה גם היתה תקינה.

עם קום המדינה הצטרפתי למפלגת העבודה, קרית מוצקין עדיין הייתה ישוב של ארגון המעמד הבינוני וכמובן לא היה קל. אח"כ הייתי מיוזמי הקמת בית המפלגה בקרי העומד עד היום, על מגרש נטוש עליו עמד בונקר ישן.

בין השנים 701956 המשכתי בפעילותי הציבורית והייתי בין מקימי בית המגן ויד לבנים בקריה.

קרית מוצקין לא נולדה יש מאין. זמנים קשים עברו על מתיישביה הראשונים של הקריה. האגודה השיתופית הפכה למועצה וכך שרתה את תושביה שנים רבות. לבסוף גדלה הקריה וקבלה מעמד של עיר.
אנו תושביה הראשונים היינו חלוצי הקריה ואנו גאים לראותה כעיר ואם בישראל, יפה פורחת ונקייה.