נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – שוחטמן ד"ר מאיר
(סופר מפיו בכנס ותיקים במלאת 50 שנה לקרית מוצקין)
מורה בבי"ס אחדות, איש ציבור, שליח ציבור בבית הכנסת, מפקד הג"א בקריה.

באתי למוצקין שנה וחצי לאחר הנחת אבן הפינה. הגעתי מצרפת סטודנט צעיר. הוצגתי בפני ד"ר בירן ששאל אותי אם אני יודע עברית. כשאמרתי שכן, אמר לי שיש לו משרה חשובה עבורי באחדות ישראל.
כמו כן העמיד בפני שני תנאים :
אחד - שאלמד ממנו איך ללמד.
שתיים – לא להתחתן בשלוש השנים הקרובות כדי שחיי יהיו קודש לעבודת הלימוד.

כשבאתי, בדיוק העבירו את המטלטלין מבית ברזילי לביה"ס אחדות החדש לחנוכת הבית.
בביה"ס בנוסף לששת חדרי הלימוד, היו עוד שני חדרים נוספים וצריף אחד. חדר אחד למנהל אהרון סלנט, וחדר אחד לחדר מורים שהיה גדול מאוד וצריף קטן למזכירה חסיה והמזכיר נימצוביץ.
כרווק כשהגעתי למוצקין, לא היה לי איפה לגור או לאכול. גרתי אמנם אצל בית לחובסקי, אך את ארוחות הצהריים אכלתי בבית משפחת פרוש.
מדי פעם הייתי לוקח את התלמידים לבית הכנסת ללמוד פרק תורה, או לקולנוע שלא היה במוצקין אלא בקרית חיים, שם הסרט היה נקרע לפחות חמש פעמים במהלך הסרט. גם לטיולים בסביבה היו התלמידים יוצאים איתי כחלק מהלימודים.
כשהייתי מורה, היו תקופות שהיו לי כיתות בנות 60 או 70 תלמידים, בעיקר בתקופת מלחמת העולם. כשמישהו היה עובר ליד ביה"ס היה שואל האם כאן יש בית ספר כי למרות שהיו בכיתה 60 תלמידים לא שמעו אפילו זבוב.

הרב ישראל לאו הגיע כילד למוצקין לגור אצל דודו הרב פוגלמן. הוא לא כל כך רצה ללמוד, והרב פוגלמן פנה אליי וביקש ממני לעזור לו בעניין ושאקח אותו אליי לסוף שבוע אחד. לקחתי אותו אליי לשבת ולבית הכנסת ולאחריה ביקש להמשיך להישאר ולגור אצלי. כך נשאר לגור אצלי במשך מספר שבועות וגדל אצלי בבית, למד אצלי את דף הגמרא הראשון והיום הוא ידוע ומכובד.

כשהייתה השבת השחורה, והבריטים הכריזו עוצר בכל הסביבה, קיבלנו הודעה שהבריטים סוגרים על קיבוץ יגור ואנו התבקשנו לעזור. הלכתי אז לבית הכנסת שהיה מלא מתפללים ואמרתי להם שאסור להפקיר את האחים ביגור וחייבים להגיע לשם ולסייע לנצורים. כמובן שהיו מחאות של המתפללים על נושא חילול השבת וגם שאלות על אופן ההגעה מקרית מוצקין ליגור. למרות הכל, יצאנו לדרך ברגל והגענו עד לכביש שם חיכו לנו משאיות עליהם העלינו מאות מתפללים עדיין בטליתות ונסענו לכיוון יגור. אמנם לא הגענו עד יגור, אבל המחאה וההתארגנות סייעה לנצורים.

מישקה פאשר היה מורי ורבי בנושא הבטחון, הוא זה שהעביר לי קורס בנשק באחת הכיכרות בקרית ביאליק, אנחנו כולנו היינו נאמנים לו מאוד.
באחד הימים ב1947 גויסנו לתת עזרה לרמת יוחנן. התבקשנו להביא איתנו את הנשק הסודי הלואיס גאן, מהסליק בבית שחורי ואת יונה כחלון שהיה המומחה ללואיס גאן שלא תמיד ירה. עמדנו על איזה גג, רצנו מפינה לפינה וירינו לכל עבר ומכל עבר. שהערבים יחשבו שיש לנו הרבה כלי ירייה.