נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – רייס יפה ושרגא
כפי שהועבר ע"י בנם יגאל (רייס) רז)

יש משהו כמעט מסתורי בסיפורם של יהודים שעלו ארצה טרם מלחמת העולם ה2 ואבדו את רוב משפחתם בשואה. השואה כאילו העתיקה מהם את המילים. אולי משום העצב והכאב על הנתק שסופו אבדן המשפחה הענפה.
הורי מעטו לדבר על עברם. כשעליתי יום אחד בילדותי אל האינטרסול של הבית ברח' יעל 27, כדי להוריד בולים ממכתבים ישנים הכתובים פולנית שנאגרו בתוך שק גדול וגדוש, זכיתי למנה גדולה של צעקות כאילו נגעתי בקודש הקודשים. רק לאחר שאימי נפטרה (אבי נפטר לפניה), התאפשר לי לגשת לשולחן הכתיבה של אימי, בו היו אצורים מסמכים ומכתבים בודדים שאימי שמרה לעצמה. היו אלה מכתביה של סבתי לבתה, אמא שלי. אצל שכנינו משפחת סמילנסקי, ההורים של סיומה ושל דוד אביו של משה בוגי יעלון, הסבא כתב יומן. הוריי שמרו את הכל בבטן.

הורי היו שניהם "גליצייאנרים" מחבל גליציה שבפולין, היום אוקראינה. אבי נולד ב1905 כבן זקונים (קדמו לו אח ושתי אחיות), למשפחה יהודית לא רגילה. סבי היה בעל חווה חקלאית ליד העיירה קופוצ'ינצה במרחב העיר טרנופול. החינוך הראשוני שקיבל בחווה היה מהמטפלות ה"שיקסות" (גויות), לפי הגדרת אבי.
הקרבה לגבול אוקראינה הביאה גם את פרשי פטלורה הפורעים, שעשו שמות בכפרים, בעיירות ובקהילות היהודיות.

משום כך, עזבה המשפחה את פולין ועברה לווינה אז "בירת העולם", בתקופת שלטון הקיסר פרנץ יוזף. שם למד אבי בבי"ס של בעלי אמצעים וכהגדרתו, ביה"ס של הקיסר.
לימים כשנסעתי לטייל בחו"ל, נהגתי בשובי לספר להורי היכן ביקרתי. אז התברר לי כי אבי כילד קדם לי, במסגרת טיולי ביה"ס בו למד, באוסטריה, יוגוסלביה ואפילו הגיע לאיטליה.

ב1914 פרצה מלחמת העולם ה1, בתום המלחמה חזר אבי לפולין ללבוב בירת חבל גליציה. מתעודות ביה"ס שמצאתי ראיתי שהוא למד לטינית, יוונית ועוד. בתקופת פריחת המרכסיזם באירופה שלאחר המלחמה, היה אבי לקומוניסט שרוף אך כשהסטליניסטים תפסו את השלטון, הוכרז עליו "חוזה" והוא נאלץ לברוח לקרפטים הפולניים, שם שימש כשומר יערות כ8 שנים עד יעבור זעם. הזעם אמנם חלף אך רק עד עליית היטלר לשלטון בגרמניה.

אימי ילידת לבוב, 1909, שם גרה עד עלייתה ארצה. בת בכורה (עוד 2 אחיות ואח), למשפחה מסורתית ובעלת חנות מזון. אימי הכירה את אבי בהיותה בת 16, אבל עקב עסוקיו של אבי בעניני המרכסיזם שלו, נישאו רק אחרי 8 שנים.

ארצה עלו ב1934 באוניה לנמל חיפה, היה זה בחג הפורים ובגלל המולת החג לא כל כך הבינו לאן הגיעו. טרם עליתם ארצה, רכשו לעצמם מקצועות פרקטיים שישמשו אותם בארץ. אבי למד נהיגה וצבעות ואמא ספרות נשים.
אבי מספר שכאשר הגיע ארצה ונבחן כנהג בחיפה בירידות העיר התחתית, החליט שמוטב לו להיות צבעי. אבי שנולד בשם פרידריך וגם פריץ היה לפייבוש, ולימים שרגא. אימי שנקראה בפולין סלומיאה וגם לונקה, הייתה ליפה.

תחילה התגוררו בחיפה ברח' יוסף וחלקו דירה עם עוד משפחה. את הבית במוצקין התחילו לבנות ב1936 ועברו אליו בשלהי 1937. אותה שנה נולדתי אני בחיפה בבית החולים "בתר" והגעתי לכאן כתינוק.
גם כאן חלקו הורי בתחילה את הבית עם דיירי משנה, משפחת קצב, שלימים בנתה את ביתה ברח' דבורה. אז גם הגיע דודי, אח אימי, שהספיק לברוח טרם המלחמה והיה לבן בית אצלנו. בתמונה ישנה מ1938 שצולמה מראש מגדל המים בקרית ביאליק לכוון הים, רואים יפה את הים, מגדל המים של מוצקין ואת בתי רח' יעל כולל בית הורי.

מתקופת מלחמת העולם ה2 שמורים איתי זכרונות מועטים. המחנה הבריטי מול הבית והתותחים האנטי אוויריים שלו, הבלונים שהעלו לשמים להפריע להפצצות המטוסים האיטלקים או הגרמנים, מתקני העשן סביב בתי הזיקוק וכמובן את האחד שליד הבית בקצה רח' יעל.
בסוף המלחמה 1945 נולד אחי עוזי. אז גם התחיל להיוודע גודל האסון ופרטי השואה בגרמניה. סבתה של אימי נישאה בגיל צעיר וילדה 13 בנים ובנות, משפחת צוורלינג. אך מכל השבט נותר בן דוד אחד ששרד את המחנות.

הייתה זו תקופה קשה, הרבה פרנסה כצבעי לא נמצאה לאבי והוא נאלץ אז לעבוד בעבודות מזדמנות כמו צביעת עמודי חשמל של מתח גבוה ואפילו הרחיק עד לבנין המשטרה הבריטית בשכם. שם בשכם נחשף והבין עד כמה אנו "רצויים" כאן בארץ ע"י הערבים.
המצב הגיע אפילו לידי כך שהיה חסר לנו הסכום לתשלום שכר הלימוד לביה"ס. פעם אחת בכיתה ב' או ג' הוציאו אותי ממסדר הבוקר ושלחו אותי הביתה. דווקא אמא עשתה חייל בספרות נשים ומרווחיה הוסיפו הורי דירה לבית במוצקין.

אבא הצטרף להסתדרות והיה חבר במפא"י. החל לעסוק בפעילות ציבורית ואפילו נבחר לכהן בועד/מועצה של מוצקין שבראשה עמד אז גרושקביץ. בשלב מסוים משלמד את נבכי הפוליטיקה והשלכותיה החליט לפרוש.

למרות הכל, תקופת ילדותי במוצקין זכורה לי כתקופה מאושרת. רכשתי הרבה חברים ומכרים. יוסי רוזנבלום ואבנר פרניק מרחוב ברק, ליבלה דובדבני וכושי הוא אלי זוננשיין, שרקה פלדמן השכנה הצמודה ובת כתה. סיומקה השריף של מוצקין, קצקה יצחק כץ מיעל 23, מליניאק מיעל 21, פלוטקין מיעל 19, רוזן המורה הנצחי להתעמלות, בן דוב מחלק הקרח, יענקלה קורנווסר, יחיאל סקיבין ועוד ועוד.
בתום המלחמה ולאחר צאת הבריטים החלה תנופת בניה בקריה. התווספו שכנים חדשים לרח' יעל כמו חשלוק אורי חשמן, זליג שכטר ואחרים. ככל שמוצקין גדלה נמחקו הסימנים של מוצקין הישנה. הותיקים התערבבו עם החדשים.
כל שנה ביום הזכרון במפגש סביב המזרקה, אני מחפש פנים מוכרות שמדי שנה בשנה, נעשים נדירים יותר ויותר.

תנופת הבניה שהחלה עם קום המדינה הביאה חיל לאבי ומצבעי פשוט היה לקבלן צבעות והעסיק עשרות רבים של פועלים. אימי המשיכה בעסקי הספרות במספרה שהייתה בביתנו, עד שתקפה אותה מחלה במהלך שנות ה60.
אז גם נכנס אבי לשותפות בקולנוע אורות עם כץ, גלובוס, גרינולד וגרין, שם עבד עד אמצע שנות ה70.
הבית הבודד מוקף הגינה הוקף לאיטו בבנינים גבוהים שחסמו את זרימת האויר, אז החליטו הורי לעבור לגור בכרמל.

את לימודי בקריה התחלתי בגן חיה ומשם לביה"ס אחדות. זכור לי המפגש עם המנהל שפירא שאליו נכנסתי לראיון לפני כתה א', את בונזן הלא הוא לוינהרץ, שניהם ממנהלי ביה"ס. המורה יפה לחובסקי שלא לימדה אותי ודובשני שלימדה אותי בכיתה ב'. גליק, צ'יגלה, שלוכוב הוא שילוח, כמובן רוזן וגם דבורה שגב.

ב1951 בהיותי בכתה ח', למד איתי בכיתה ישראל לאו לימים הרב הראשי לישראל ניצול שואה קרובו של הרב פוגלמן. אז גם נתקלתי במורה משה עמנואל יצחק, ההיגוי העברי פולני שלי לאותיות "ח" ו"ע", שקבלתי בבית לא היה לטעמו. כתוצאה מכך נפסלה זכאותי למלגת לימודים בביה"ס התיכון למרות ציוני הטובים בכל שאר המקצועות.
אבי מאד נפגע ונעלב שלא זכיתי במלגה, והחליט להעניש את מוצקין ושלח אותי לתיכון קרית חיים. מי שהוענש הייתי אני שנותקתי מחבורת הילדות שלי, וגם מאחי עוזי שהתחיל את דרכו בכתה א' באחדות.

בסוף לימודי התיכון אושרתי ללמוד בעתודה האקדמאית ולמדתי בטכניון בפקולטה להנדסה כימית. את לימודי סיימתי בהצטיינות והתחלתי שרות צבאי כמהנדס, במסגרת הפרויקט להקמת המרכז הגרעיני בדימונה. שם עבדתי כ5 שנים כולל שנת התמחות בצרפת. לאחר מכן באנגליה כשנתיים.
ב1967 חזרתי ארצה ועבדתי בחברת תמי מכון למחקר ולפיתוח. שם ניהלתי 3 מפעלים כימיים שהוקמו בחו"ל, אחד במקסיקו ושניים בהודו. כיום אני עובד כעצמאי בתפקידי ייעוץ בתעשיה הכימית.

לימים נישאתי לניקול בת קרית חיים. אנו הורים ל5 ילדים ושלושה נכדים. בתחילת שנות ה80 עברנו לגור בבית הישן של הורי ברח' יעל. גידלנו שם משפחה לתפארת עד 2003, אז הבית נמכר ועברנו להתגורר בקרית ביאליק השכנה.

עוזי אחי שגם הוא נולד באותו בית חולים "בתר" בחיפה, הוא 100% יליד מוצקין. הוא נולד בתקופה בה התחיל להיות קצת יותר טוב מבחינה כלכלית. עוזי למד באחדות ואחר כך בשלוחת ביה"ס התיכון במקום שמצוי היום ביה"ס אלונים ליד מגדל המים. עוזי היה תמיד בחור שמח שיודע גם לעשות שמח והיה משתתף כמעט קבוע, בהצגות ביה"ס כשהוא מתמחה בחיקוי צוות המורים.

עוזי התגייס לצבא ושרת בנחל מוצנח כחובש. מה שהביא אותו בסופו שח דבר ללימודי הרפואה. את שלוש השנים הראשונות עשה בסיינה שבאיטליה וחזר ארצה, כאשר נפתח בית הספר לרפואה בחיפה. עם גמר לימודיו בחר בכיוון רפואת נשים.

בשנת 1976 לאחר תקופת השתלמות קצרה בעפולה ולאחר שנישא ליעל גם היא תושבת מוצקין, עזב עם משפחתו, אשתו ו3 ילדיו, לארה"ב, שם הוא עושה חייל. כיום הוא רופא העוסק בגניקולוגיה אבל יותר ויותר ב- Anti Aging באיזור בברלי הילס בלוס-אנג'לס. עוזי נחשב למומחה בתחומו ברמה בינלאומית. כתב מספר ספרים שאחד מהם גם תורגם לעברית.

אבי נפטר ב1994 כשהוא בן 89, אימי ארבע שנים אחריו ב1998 גם היא בת 89. לבקשתם, שניהם טמונים בבית העלמין בצור שלום בחלקת תושבי מוצקין.
זכו לראות 8 נכדים, להם היו הם סבא וסבתה נאמנים. אימי זכתה אפילו לראות נינה אחת.