נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – רטנר שרה (שורה) ויעקב (ישה)
(כפי שהועבר ע"י בנם דוד רטנר)

אבי יעקב (ישה) רטנר נולד בשנת 1895 בעיירה וינצה שבאוקראינה. משם עבר לאודסה שם למד וסיים את לימודיו באקדמיה לאומנות הציור. ארצה עלה בשנת 1922 ועם הגעתו ולמשך תקופה קצרה, שהה במחנה העולים שהוקם אז בסמוך לשכונת בת גלים בחיפה.

כשנוסד ביה"ס ביאליק החדש בחיפה, החל לעסוק בהוראת הציור בביה"ס, עד אשר לקה במחלה קשה באוזניו שמנעה ממנו את המשך עבודתו בהוראה. לפרנסתו פתח חנות לציור שלטים ברחוב חמרה שליד כיכר פריז בחיפה.

אימי שרה (שורה) לבית שולמן, גם היא ילידת רוסיה, עלתה ארצה מרוסיה בשנות ה20, (אגב, אחותה לובה שולמן היתה נשואה למשורר אברהם שלונסקי), עם עלייתה ארצה הגיעה גם היא לחיפה. כאן בחיפה הכירו הורי ולאחר תקפה קצרה נישאו והביאו לעולם שני ילדים, אותי דוד ואת אחותי רחל.

אבי שהיה בעל עסק עצמאי, היה חבר ב"ארגון המעמד הבינוני" בחיפה. משהחל הארגון בפעילותו למען הקמת שכונת מוצקין, נענה לקריאת הארגון והיה בין מייסדי הקריה. בית משפחת רטנר ברחוב השופטים 36 שנבנה בשנת 1935 היה הבית השלישי בק. מוצקין. הכל היה מכוסה בחול וכל נסיעה ברכבת לחיפה היתה ממש סיוט. ההליכה מהבית לתחנה וממנה היתה תמיד מלווה בחששות של איבוד הדרך בדיונות החול הרבות.

עם פרוץ מאורעות 1936 נוספה לכך סכנה חדשה, התפרעויות הערבים. אבי החל אז לעבוד בבתי הזיקוק למשך תקופה קצרה, עד לאותו יום בו פרצו פורעים ערבים לבתי הזיקוק ורצחו פועלים יהודים רבים מקרב עובדי המפעל. אז החל לעבוד במחנה הצבאי הבריטי שליד טירת הכרמל, שם עבד עד אשר פרש לגמלאות.

יעקב רטנר היה ידיד אישי של יו"ר הנהלת הקריה הראשון מר ישראל שפירא. לפי בקשת שפירא, צייר אבי את מגדל המים סמל העיר המיתולוגי וההיסטורי, בו בין היתר שכנו משרדי האגודה.
הציור נתרם למועצה ושכן משך שנים רבות בלשכת ראש העיר, לאחרונה הועבר לתצוגה בארכיון ההיסטורי.

כשעברה המשפחה להתגורר בק. מוצקין הייתי ילד בן 3. ביתנו נבנה ברחוב השופטים (היום שד' משה גושן), טרם היותו שדרה יפה, סלולה ונטועה כפי שהוא היום. ביתנו היה השלישי בקריה ואם אני זוכר נכון, בית משפחת קיסל (במקום בו עומד היום בנין קופ"ח מכבי בשד' גושן), היה הראשון.

גן הילדים אליו הלכתי, היה ברחוב אושה ולגננת קראו אלקה. את דרכנו לגן פילסנו בין קוצים ושיחים בחולות.
ביה"ס אחדות טרם נבנה ואת לימודי בכיתה א' התחלתי בביה"ס ששכן בבית פרטי, בית ברזילי ברחוב השופטים, בו היו מספר כיתות. מנהל ביה"ס היה מר סלנט והמורה שלי בכיתה א' היתה המורה חנה. עם השלמת הקומה הראשונה של מבנה ביה"ס עברנו ללמוד במבנה החדש.

מנהלו השני של ביה"ס היה מר שפירא. אחריו מנהל ביה"ס היה מר לוינהרץ. בביה"ס אחדות בקריה השלמתי 10 שנות לימוד בלבד, מכיוון שבזמני טרם נוסד ביה"ס התיכון. את לימודי התיכון השלמתי כמו כולם בחיפה.

בתקופת מלה"ע השניה הייתי עדיין ילד כבן 10, אך אני זוכר היטב את מחנות הצבא הבריטי שהוקמו מסביב לקריה, את החיילים הבריטים שהסתובבו ברחבי הקריה, את המקלט שנחפר בחצר הבית ואליו היינו יורדים כל פעם בהישמע אזעקות הצופרים. כמובן שאי אפשר לשכוח את הפצצות המטוסים האיטלקים על בתי הזיקוק בכלל ועל קרית מוצקין בפרט. בעיקר את אותה הפצצה שבעקבותיה נכרה בור גדול ליד ביהכ"נ הגדול, ואת הפצצה שבנס לא התפוצצה ופורקה ע"י חבלני הצבא הבריטי.

אט אט התפתחה הקריה, בסמוך לביתנו הוקם סניף של בנק הלואה וחסכון (שד' השופטים 38). לאחר סגירתו, נפתח במקום בית הקפה "בית הקלוב", אשר שימש לתושבי הקריה כמקום בילוי וריקודים. קרית מוצקין גדלה, בתים נוספים נבנו והקריה השתרעה מאזור רחוב יעל במערב ועד פסי הרכבת במזרח. מגדל המים בו שכנו משרדי האגודה סימן את הגבול הצפוני.

חשוב להזכיר, כי ממערב לקריה היתה קיימת עוד שכונה קטנה, שכונת הצריפים (היום רחוב כצנלסון). הדרך אליה מכיוון רחוב יעל או אהרון, היתה מלאה קוצים בקיץ וביצת מים בחורף.

הנסיעה לחיפה וממנה באוטובוס קו 14 היתה ענין מורכב ומסובך. מאחר ושכנתנו קרית חיים הוקמה לפנינו, היתה הנסיעה לחיפה כרוכה בהחלפת אוטובוסים ליד הצריף בקרית חיים. או שנוסעי קרית מוצקין החליפו אוטובוס, או שאנו המשכנו באותו אוטובוס ונוסעי ק. חיים ירדו, אף פעם לא ידענו מי והיינו צריכים לנחש. כרטיס נסיעה עלה, 12 מיל.

למרות השנים הקשות והמחסור, עשו הורי כל מאמץ להעניק לנו הילדים את המיטב. אחת הדרכים להתגבר על המחסור בעבודה ולהשלמת פרנסת הבית, ונהוגה בבתים רבים באותה תקופה, הייתה השכרת אחד מחדרי הבית לדייר משנה.
באחת הפעמים הושכר החדר בביתנו לבחור צעיר ונחמד. כעבור תקופה קצרה, נשמע באחד הלילות קול יריה ולמחרת בבוקר נמצאה גופתו הירויה של "דיירנו" בחצר הבית. לאחר חקירה התברר כי השוכר "הנחמד" היה למעשה סוכן בריטי שהושתל על ידי הבריטים כדי לעקוב אחר פעילי ההגנה וההעפלה בקריה. כפי הנראה אנשי ההגנה חשפו את פעילותו וכנראה חיסלו אותו.

כנער הצטרפתי לתנועת הצופים שפעלה בביה"ס. חוויות מרתקות ומהנות אין ספור עברתי במסגרת התנועה.היתה זו תקופה של תחרות בין תנועות הנוער הרבות שפעלו בקריה, במטרה למשוך אליהן כמה שיותר חניכים. אנו הילדים היינו הנהנים העיקריים מהתחרות הזו.

הקריה המשיכה לגדול ולהתפתח, ראש מועצה התחלף ואחר בא במקומו. אריה גרושקביץ עמד בראש המועצה שנים ארוכות, עשה הרבה לפיתוחה למרות האסון האישי שנחת עליו עם נפילת בנו במלה"ע השניה. מר גרושקביץ הוחלף ע"י משה גושן שבזמנו הפכה הקריה ממועצה לעיר ואם בישראל.

אבל הכל הלך לאט ושום דבר לא בער. לא היתה קנאה ולא יוהרה. אבל היתה גם תחרות, אחת הדוגמאות היתה כאשר חנות הצילום "פוטו פרייליך" שהיתה היחידה בקריה, מצאה את עצמה מול חנות "פוטו סטניץ", והתחרות ביניהם הייתה ממש "מלחמת עולם".

לימים נישאתי גם אני לרעייתי דרורה, גרנו בקרית מוצקין ואנו הורים לשני בנים יואל ועופר.

נוסטלגיה היא ענין מרתק ומרגש בעיקר לנו המייסדים, שכן היא עבורנו מחוז ילדותנו הנשכח אליו מתגעגעים תמיד, לא תמיד ניתן להעביר ולבטא את ההרגשות במילים לדור שקיבל כמעט הכל מן המוכן וכמובן מאליו. אני תקווה כי הצלחתי לשתף את הקוראים במעט מן הזכרונות וההתרגשויות של ילדותי בראשית ימיה של הקריה.