סיפורי מייסדים - רזניקוב לאה וישראל -1934
נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933
סיפורי מייסדים – רזניקוב לאה וישראל
(כפי שסופר ע"י בתם שרה שוסטר)
אבי ישראל רזניקוב נולד בעיר צ'רניגוב שבאוקראינה רוסיה. אביו היה שוחט ובודק ואמו מילדת ומרפאה בצמחים. כרוב בני הקהילה היהודית למד אבי בחדר ובישיבה. לימים נישא ללאה רונין שהייתה מורה ולזוג נולדו שני ילדים, אנכי שרה ואחי דוד.
הבית היה בית ציוני ולכן כבר בשנת 1927 עזבה המשפחה את רוסיה ועלתה לארץ ישראל. האניה הגיעה לנמל יפו ומשם נשלחה עם עוד קבוצת חלוצים להתיישב בעכו. אבי הוכשר להיות פועל ועבד בביח"ר לגפרורים ואימי הייתה לעקרת בית. מאחר ואז גם נולדה אחותי הצעירה חביבה.
המשפחה התגוררה בעיר העתיקה בעכו בסמוך לחאן העמודים. אני עוד זוכרת שיירות גמלים שעדיין הגיעו לחאן לחניות לילה והשקיית הגמלים במימי הבאר. אחי אהב להשתעשע ליד אותה באר ובאחת הפעמים מחוסר זהירות נפל לתוכה. הוא ניצל מטביעה הודות לכמה ערבים שהגיעו למקום.
מעכו עברה המשפחה לגור בנשר, שם החל אבי לעסוק בעסקי בקר. את הבקר קנה מהבדואים של שבט הרוורנה שגרו בסביבה ומכר אותו לסוחרי בקר בשוק בחיפה, לאחר תקופה פתח אבי אטליז בנשר. מאותה תקופה, אני זוכרת איך מדי פעם היו הערבים מהכפר בלד-א-שייך היום תל חנן, יורדים מהכפר לכיוון נשר רכובים על חמורים ובידיהם סכינים תוך קריאות אטבח אל יהוד. אנו היינו אז נמלטים אל חצר ביהח"ר נשר וממתינים עד להגעת הבריטים שיחלצו אותנו.
אגב, היו אלה אותם הפורעים שערכו מאוחר יותר את הטבח בעובדים היהודים בבתי הזיקוק.
מנשר עברה המשפחה לגור בחיפה, שם פתח אבי אטליז חדש וגם מפעל קטן ליצור נקניק במפרץ חיפה, שלא כל כך הצליח כלכלית. בזכות היותו עצמאי וחבר במפלגת "הציונים הכלליים", יכול היה להצטרף לארגון המעמד הבינוני ולרכוש בשנת 1934 חלקת אדמה בשכונה החדשה קרית מוצקין, ברח' הרב קוק 42. משפחתי הייתה מבוניה הראשונים של הקריה שהייתה תחנת הנדודים האחרונה של המשפחה.
אני זוכרת היטב את דמעותיה של אימי ביום הגעתנו, למראה השממה והחולות במקום בו בחר אבי לבנות את בית המשפחה, כמו גם את דברי ההרגעה של אבי שהבטיח כי מתוך השממה תצמח עיר לתפארת. אני מברכת היום על התגשמות נבואתו.
כאנשים דתיים, היו הורי מעורבים בחיי הדת והרווחה בקריה, אבי בבית הכנסת ואימי בפעילויות צדקה ומן בסתר.
אני נולדתי בשנת 1923, ארצה הגעתי בהיותי בת 4 ולקרית מוצקין בהיותי בת 11. מאחר וגרנו בחיפה, למדתי בביה"ס הריאלי עד כיתה י', הייתי גם חניכה בשבט צופי הריאלי "משוטטי הכרמל". כשהורי עברו למוצקין, הגענו להחלטה משותפת שאמשיך את לימודי בביה"ס הריאלי. מאחר והתחבורה לחיפה היתה מסוכנת ונסיעה יום יומית מהקריה לביה"ס וחזרה לא באה בחשבון, גרתי אצל דודתי בחיפה והביתה הגעתי בסופי שבוע, בחגים ובחופשות.
עם תום לימודי ב1939 המשכתי ללמוד במכונים הבריטים בחיפה, שם למדתי עיתונאות והוראה לגיל הרך. מנהל ביה"ס אחדות דאז מתתיהו פינס, פנה אליי להצטרף לצוות המורים. מאחר והענין היה כרוך בהשתלמות מיוחדת ואני הייתי אז נשואה ואם לשני ילדים קטנים, לא יכולתי להתפנות להשתלמות הנ"ל וההצעה למשרה ירדה מהפרק.
נישאתי בשנת 1941 בהיותי בת 18, לבעלי שלמה שוסטר שהיה מנהל עבודה בנמל חיפה. הכרנו כאשר בעלי הגיע לביקור קרובים אצל מכריו בני משפחת אלתר שכנינו ברחוב. הוא ראה אותי משקה את הגינה בבית ומיד התלקחה האהבה. הייתה זו אהבה ממבט ראשון והדדית.
כחברים בילינו בעיקר בהתכנסויות חברתיות בבתים פרטיים, נהגנו לשיר לרקוד בעיקר ריקודים סלונים. לבתי קפה לא נהגנו ללכת, לקולנוע ולהצגות הלכנו לעיתים מזומנות.
החתונה התקיימה במחסן גדול במפרץ חיפה, המזון הוכן ע"י השכנים והיה פטפון גדול שהשמיע מוסיקה לריקודים. את טכס החתונה ערך הרב פוגלמן ולמיטב ידיעתי היינו הזוג הראשון שהרב פוגלמן הביא בברית הנישואים.
לאחר נישואינו, עברנו לגור בשכירות ברח' הרב קוק בקרבת מקום לבית הורי. ב 1943 נולדה בתי הבכורה נעמי, ב 1945 בני שמואל וב 1950 בני הצעיר עודד. בשנים אלה המשיך בעלי בעבודתו בנמל אוני גידלתי את הילדים. בו זמנית למדתי באוניברסיטה בחיפה ספרות עברית.
בשנת 1953 רכשנו בית ברחוב התכלת (היום אח"י אילת). אז לקה בעלי בליבו ונאלץ להפסיק עבודתו ולפרוש לגמלאות. עם פטירתו בשנת 1995 מכרתי את הבית ועברתי לגור בשכונת פנטגון ברח' דוד המלך.
בתקופת מלה"ע השניה הייתי במוצקין, אני זוכרת היטב את המקלט שחפרנו באדמת החול בחצר הבית, מדופן בעצים ופחים וערמות חול. את ההפצצות של האווירונים האיטלקים ואת הפצצה שלא התפוצצה. כמו כן איך אימי ואני ושכנות אחרות היינו נוהגות לאפות עוגות לחיילים הבריטים היהודים בימי שישי וחג. חלקם גם ארחנו בבתינו לאירועים חגיגיים משפחתיים כמו ליל הסדר וערב ראש השנה.
את מסורת האירוח והתמיכה המשכנו גם עם משפחות הפליטים היהודים שהגיעו ארצה בתום מלה"ע כניצולי שואה וחסרי כל. גם בשנים שלאחריהן כשהמדינה ככלל ומוצקין בפרט קלטה את גלי העליה הגדולים. אימי שהייתה צדקנית גדולה, נהגה באופן קבוע במשך שנים רבות לבקר ולסמוך קשישים נזקקים בעיר.
אחד האירועים החרוטים היטב בזכרוני, הוא הכ"ט בנובמבר 1947 יום ההצבעה באום על הקמת מדינת ישראל. אני זוכרת את אבי מתפרץ אל ביתנו בשעת לילה מאוחרת בצעקות שמחה, מעיר את כל בני הבית מעמיס על כתפיו את ילדינו, ויוצא אל הרחוב עם כל ההמונים שהתרכזו בשדרות השופטים, שרים ורוקדים עד אור הבוקר.
לאחר מכן פרצו המהומות ובעלי התנדב להגנה ובין היתר נלחם בקרבות רמת יוחנן. אינני יודעת אם זו מציאות או אגדה, אבל לאחר הדיפת התוקפים שבחלקם היו דרוזים, נוכחו האחרונים שרבים מהלוחמים ברמת יוחנן היו בעצם נשים לוחמות. הידיעה כי הדרוזים הידועים כלוחמים עזי נפש נהדפו ונכנעו לנשים, גרמה להם לכבד את העם היהודי, לחתום על הפסקת לוחמה עם היהודים ולקשור את עצמם בברית דמים עם המדינה היהודית הצעירה. ברית הנמשכת עד היום.
אשר לי, לאחר פטירת בעלי המשכתי את מסורת המשפחה בפעילות התנדבותית למען הקהילה וביתר שאת. סייעתי למשפחות צעירות בהשגת זכאות לדירה, בביטוח לאומי, בספריית ביה"ס ויצמן ועד היום למרות גילי אני מסייעת ותומכת בקשישים נזקקים.
אני מאושרת על התגשמות נבואתו של אבי וגאה בעיר קרית מוצקין ובכל הישגיה. אני מודה על הזכות שניתנה לי ולמשפחתי להיות בין ראשוני מייסדיה ובוניה.