נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – רוזנהיים הלה ואמיל
(כפי שסופר ע"י הלה – תחנת המוניות "טכסי" הראשונה במוצקין)

הורי ברטה ושמחה במברג, נולדו בגרמניה, אבי היה רב בעיירה ונצברג המבורג. הם נישאו בברלין ועלו ארצה בשנת 1939 לקרית ביאליק.

אני נולדתי בשנת 1910 בגרמניה ועליתי ארצה עם אחותי מלה בשנת 1935 לרחובות. אחותי השלישית קלה הקדימה ועלתה ארצה כבר בשנת 1933 לחיפה, ואחר כך עברה להתגורר בקרית ביאליק, לשם כאמור הגיעו הורי וגם אני לאחר תקופה קצרה ברחובות.

בשנת 1937 נישאתי לאמיל רוזנהיים שעבד אז כנהג בשרות מוניות אביב בחיפה. אז עברנו להתגורר בקרית מוצקין ברחוב השופטים (היום גושן) 15, בשכירות אצל משפחת פוגלזון. הורי עברו להתגורר אתנו. בשנת 1944 נולד בני היחיד, אלחנן.

בשנת 1940 לערך, החלטנו להקים עסק עצמאי, ופתחנו בקרית מוצקין את תחנת המוניות הראשונה "טכסי מפרץ", בבית בו גרנו. בעלי עבד כנהג וסדרן הנהגים, אני ניהלתי את כל הנושא הפיננסי של התחנה. עיקר העבודה בתחנה התבססה על נסיעות מיוחדות והסעות עובדים למפעלים שהיו אז באזור המפרץ.

בסוף שנות ה40, שניים מהנהגים שעבדו אצלנו בתחנה והיו חברי הסתדרות, החליטו לפרוש מהתחנה שלנו והקימו תחנת מוניות מתחרה "טכסי ביאליק". חלק מהלקוחות ובעיקר מפעלי ההסתדרות באזור המפרץ, פרשו מאתנו ועברו אליהם, "מסיבות מובנות ...".

בתקופת השיא היו בתחנה 4 מוניות נוסעים ושני טנדרים גדולים להסעות, בהם העברנו גם חבילות ומכתבים. מוניות אביב היו מעבירים לנו חלק מהמכתבים, ובשעות הערב הייתי עוברת בין הבתים בקריה ומחלקת את הדואר והחבילות. לעיתים היינו מבצעים גם נסיעות מיוחדות לקבר רבי שמעון בר יוחאי בצפת, עם שומרי מצוות.

אצלנו בתחנה היה לדעתי גם אחד ממכשירי הטלפון הראשונים בקריה, ששימש את כל הציבור כ"טלפון ציבורי". אני זוכרת בעיקר את הד"ר גלבר מקופת החולים שהייתה לא רחוק מאתנו, שהטלפון שלנו היה לטלפון של קופת חולים, להזמנת תרופות או בכל עניין אחר.

באותו עניין, מאחר ותחנת מגן דוד אדום עם אמבולנס היתה רק בחיפה, וגם שם היה רק אמבולנס אחד, שימשו המוניות בתחנה כאמבולנס לעת מצוא ובעיקר להסעת יולדות לבתי החולים בחיפה.

בתקופת המאורעות שלאחר מלחמת העולם השניה ולפני מלחמת העצמאות, אנחנו המשכנו למרות המצב הביטחוני לתת שירות. באחת הפעמים נורו יריות על המונית של אמיל והוא נפצע ופונה לבית חולים. נהג אחר בתחנה שלנו בשם פלאכ, נפצע גם הוא באותה תקופה מיריות במהלך אחת הנסיעות.

מהחיים בקרית מוצקין זכורים לי דברים רבים, אך אני מניחה כי רבים יספרו עליהם. אחת התמונות הזכורות לי במיוחד קשורה לעובדה, כי באותם ימים טרם המציאו את ה"דוד שמש", את המים החמים לכביסה (שעשינו בתוך פיילה על המרפסת) או למקלחת, חיממנו בעזרת קרשים וענפי עצים. אני זוכרת את האישה הערבייה מעכו שהייתה מגיעה אלינו הביתה ועל ראשה ערמת קרשים וזרדים גדולה. למזלנו הטוב, היה לנו בבית "פריג'ידר" ולפחות לא נזקקנו לסחוב קרח ממוכרי הקרח בעגלות ברחוב.

נושא אחר חשוב הקשור בקהילת יוצאי גרמניה "היקים" בקרית מוצקין, הוא ההתכנסות של יוצאי הקהילה הזו, בחגים בבית כנסת שהושכר במיוחד לימים אלה, עם חזן מיוחד, וכמובן אירועים מיוחדים והתכנסויות חברתיות.

בראשית שנות ה50 נאלצנו מסיבות שונות לעזוב את הבית בו הייתה תחנת המוניות, התחנה נסגרה ובעלי חזר לעבוד בשרות מוניות אביב.

לאחר סגירת התחנה, עבדתי לפרנסתי בחיפה בקופת חולים מכבי כמזכירה, אחר כך בחברת פז-גז במשך 18 שנה, ולאחר פרישתי עסקתי בעזרה ובטיפול באנשים מבוגרים.