נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – רוזנברג יפה ויחיאל מיכאל
(כפי שהועבר ע"י בתם רות)

בשנת 1939 עלו ארצה מאוברורט שבבורגנלנד אוסטריה, יחיאל מיכאל רוזנברג, רעייתו יפה ובנותיהם שולמית ורות. אבי עד עלייתו כיהן שם כרב וראש הקהילה, חזן, שוחט ובודק, ומורה ללימודי קודש והשפה העברית. על מנת להאזין לקולו הערב ודרשותיו המענינות, נהגו להגיע מהסביבה כולה, וגם כמרים קתולים. יעוד מיוחד ראה במתן חינוך ציוני לבני הנוער בקהילה.

עם פלישת הצבא הגרמני לאוסטריה, חדלה למעשה הקהילה להתקיים, רבים נמלטו ואחרים נעצרו והועברו למחנות ריכוז. למרבה המזל הצליח אבי קודם לכן, לשכנע הורים רבים לשלוח את בניהם לאנגליה לקבלת הכשרה טרם עליה ארצה, ובכך הציל את חייהם. הוא עצמו ירד למחתרת והסתתר ביערות וינה, כאשר כומר קתולי שולח מעת לעת חבילות מזון לבני משפחתו. מקום המסתור נחשף אבי נעצר והועלה על הרכבת לדכאו. אז הגיעה מהועד הלאומי רשימת 300 רבני גרמניה היותר ידועים, עבורם הושגו אשרות כניסה לארץ ושמו נכלל ביניהם. באווירת חג המולד, העזה אימי לפנות למפקד הס.ס ולבקש את שחרורו, בהבטחה כי יעזבו את אוסטריה לאלתר. אבי הורד מהרכבת ועוד באותו לילה יצאו לטריאסט באיטליה בדרך לא"י. ללא מטלטלין, אך עם ספר תורה מאוברורט (נשמר בביכנ"ס במוצקין), ומנורת חנוכה עתיקה (שמורה במוזיאון ישראל).

המשפחה הגיעה למוצקין, מאחר וכאן התגורר אחי אבי. הקליטה היתה איטית וקשה. לפרנסתו החל אבי לעבוד במחנה הצבאי הבריטי, ומשהתגלה כשרונו בהערכת נזק וסיווג ציוד צבאי פגוע, התמנה לעובד בכיר ונשלח גם למחנות הצבא הבריטי בסוריה, מצרים וסודן. בהוראתו נשלח ארצה ציוד פגוע לתיקון והחזרה לשרות. לצורך זה הוקצה עבורו צריף מיוחד, מס' 13. עד מהרה היה אבי לכתובת לפניות פליטים ניצולי שואה וחסרי כל, שבקשו אצלו עבודה. למרות שרבים מהם לא התאימו לסוג זה של עבודה, קיבל אותם אבי, ובזכות כישוריו שלו וההערכה הרבה אליו, גם הבריטים העלימו עין והתייחסו בסלחנות באומרם, "הרי הוא רב, ורב זקוק לקהילה, זו קהילתו". וכך אפשר להם אבי לזקוף שוב את קומתם לאחר טראומת השואה בה אבדו את רכושם מעמדם וביחוד את כבודם האנושי.

בתום המלחמה נסגר המחנה ואבי החל לעסוק בעניני הקהילה בקריה. בין היתר נבחר לחבר המועצה המקומית, היה לחזן, שוחט ובודק, ובעיקר הקדיש תשומת לבו לחינוך. החל מילדי הגן (גן חיה), אותם לימד שירי חגים ועד הכנת בני מצווה לקראת עלייתם לתורה. קולו הערב עשהו לאורח מבוקש בשמחות ובטכסים ממלכתיים שנערכו בקריה. דירת המשפחה הצנועה, היתה למעין "בית ועד" לצרכי ציבור ולעזרה לנזקקים.

ב1944 גורשו ע"י הבריטים 251 פעילי אצ"ל ולח"י לאפריקה. משבקשו לשלוח להם אדם שיארגן עבורם את חיי המסורת במחנה המעצר, נבחר אבי להיות בין שני הרבנים שיצאו. מיומני וסיפורי העצורים ניתן ללמוד על חשיבות שליחותו של אבי ופעילותו, לעידוד וחיזוק רוחם, השמירה על גאוותם וזקיפות קומתם ונטיעת התקווה בליבם לשחרורם.

למרות שכלפי חוץ הפגין אבי חדות חיים, הרי שעמוק פנימה ליוו אותו כל העת העצב והכאב העמוק, על אבדן משפחתו בשואה, ועל פיזורה של קהילתו לה הקדיש שנים רבות. לימים נוסף על כך הצער על בני הקריה שנפלו בקרבות מלחמת השחרור שרבים מהם היו תלמידיו. כחבר החברה קדישא וממקימיה, דאג להקמת בית טהרה ולהבאתם למנוחת עולמים בכבוד הראוי. לא הסתפק בכך ודאג לטפל גם במשפחות השכולות.
אין ספק כי מועקות אלה הן שהביאו לבסוף לשברון ליבו ולפטירתו בגיל צעיר (47), מהתקף לב. בית הטהרה בבית העלמין צור שלום, קרוי על שמו.

עם הגעת המשפחה לקריה החלה אימי יפה רוזנברג, לעבוד במוסד הילדים "אהבה" בק. ביאליק, בו למדו בעיקר ילדים פליטי שואה חסרי כל וחסרי משפחה. שם עבדה 25 שנה כאקונומית ומורה לדיאטה. הקשר עם תלמידיה נמשך שנים רבות גם לאחר תום הלימודים, ורבים מהם נהגו לימים להגיע לבקרה בביתה ולהציג בפניה את משפחותיהם.

בביתה בדירת החדר, יצרה פינה חמה לכלל הפליטים ובעיקר לאלה שהגיעו מאוסטריה. אלה נהגו להתאסף בבית בערבי חג ושבת להאזין לשיחה על פרשת השבוע מאבי ולדון בעניני דיומא. משהמשפחה התבססה מעט כלכלית, נהגה לזמן לביתה מנזקקי הקריה והעניקה להם מצרכים לשבת וחג. מעבר לכך, נהגה בכל שבת בצהריים באופן קבוע ובכל מזג אויר, ללכת ברגל לשכונת "קרית חשמל" בקצה מוצקין, בו היו כמה בתים שמשו כבתי מחסה לחולי נפש, ובכוחות עצמה ולעיתים בסיוע כמה מחברותיה, סיפקה להם מוצרי יסוד למחיה, אוזן קשבת, וקצת חברה. בזכות פעולתה זו, היטיבו גם בעלי הבתים את יחסם כלפי אותם חוסים.
רק מחלתה הקשה בערוב ימיה מנעה ממנה להמשיך בכך, לאחר פטירתה ב1971, נמשכה המסורת ע"י בנותיה.

אחותי הבכורה שלומית החלה את לימודיה במוסד אהבה בו עבדה אימי. את לימודי העממי ותיכון עשתה בביה"ס אחדות במוצקין. ב1948 החלה לימודיה בביה"ס לאחיות בבלינסון. ב1950 לאחר שסיימה בהצטיינות, התגייסה לצה"ל ובגיל 23 היתה לאחות ראשית בבה"ח תל השומר במחלקה הכירורגית. עם שחרורה מצה"ל לאחר שנתיים של שירות בקבע.
חזרה להתגורר בקרית מוצקין והיתה אחות אחראית לבריאות הציבור באזור הצפון. השתלמה בארה"ב בתכנית להתמחות בשיקום נכים. עם שובה ארצה נישאה לבן כיתתה מקרית מוצקין, חנוך אריאל, לימים שופט מחוזי בחיפה ושופט בפועל בית המשפט העליון. לאחר נישואיה התמסרה לגידול ילדיה והקדישה את זמנה להתנדבות בבתי אבות ובמעון לנשים מוכות. מחלה קשה הכריעה אותה לבסוף אך לא את רוחה, נדיבותה ואהבת האדם שבה.

גם אני כאחותי התחלתי את לימודי במוסד אהבה ובביה"ס התיכון אחדות בקרית מוצקין. ב1948 התחלתי לימודי בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בי"ם, במקצועות הספרות העברית, מקרא וחינוך. סיימתי את לימודי הM.A בהצטיינות וב1954 חזרתי לקרית מוצקין כמורה בביה"ס אחדות.

לאחר שנתיים התחלתי בעבודת ההוראה בביה"ס התיכון שליד האוניברסיטה בי"ם, אח"כ נשלחתי ע"י האוניברסיטה ללימודי תואר ד"ר באוניברסיטת הרוורד בארה"ב. עם זכייתו של ש"י עגנון בפרס נובל לספרות נשארתי שם להוראת יצירותיו. מששבתי ארצה שמשתי הרציתי בחוג לחינוך והחוג למקרא באוניברסיטה העברית, וכראש החוג למקרא במכללת דוד ילין, עד פרישתי לגמלא ב1995.