נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – רבינוביץ' רבקה ויוסף
(כפי שסופר ע"י בנם דב רבינוביץ', ומתוך חוברת יובל ה50 לשכונת הצריפים)

נדמה כי היה זה אך תמול שלשום עת הגיעו הצריפים הראשונים מחיפה. ראשון המתיישבים היה אלכסנדר ב1933. כשאתה רואה בתי פאר שקמו תחת הצריפים העלובים, הכביש, הירק המטופח ופינות החמד של היום, קשה להאמין שרק לפני יובל שנים, היה האזור חול וחול והרבה קוצים. דרך כורכר ללא זפת, ומצפון לבית הורי יוסף ורבקה הקיצוני בשכונה, גבעות חול עד מבואות עכו. במאורעות 1936-9 מוגן הצריף בחגורת אבני חצץ והוקמה עמדת שמירה להגנה מפני הפורעים והבדואים.

איך אפשר לא לזכור את הביצה הגדולה ממערב לשכונה, בחצר משפחת וייספיש הייתה עמוקה במיוחד. זו שמשה לנו כר נרחב לשייט ב"גונדולות" מקרשים ופיילות, וברפסודה ענקית שכל ילדי השכונה עזרו בבנייתה. אני זוכר את חורשת האקליפטוסים שנשתלה על שפת הביצה, שלימים שימשה אותנו למשחקי קופים, ולא אחת שמשה לי במקום מסתור מפני אמי לאחר שעוללתי מעשי קונדס.

צביון מיוחד היה לשכונה עד שנות ה40. רחוב אחד ארוך, משני צידיו צריפי עץ ושדרת עצי אשל לצידי הכביש. תחילת השביל בצריף של רוזנבלום משם לצריף הפינתי של בל וצפונה לצריף שלנו. באמצע עמד צריף בית הכנסת שנבנה ע"י תושבי השכונה. רק בית אחד היה מבטון, בית משפחת גרין. כעבור זמן נוספו עוד כמה, של שומרק'ה ושל זלישניק. עד שהוקמה הצרכניה, נעשו הקניות ברחוב דבורה אצל יונה קצב שסייע לרבים במכירה בהקפה.

במיוחד ייחדה אותנו האווירה החברתית בין ההורים לבינם ובקרב ילדי השכונה. הורינו היו אנשי עמל, פשטות הליכותיהם ועזרה הדדית מכל הלב אפיינו אותם יותר מכל. זה אפשר להם להתגבר על המצוקה והתנאים הקשים.
אבי התגייס לצבא הבריטי ואמא עבדה בבתי הזיקוק. בימים אלה ביליתי שעות כימים אצל משפחת גרין, אקשטיין, ינובסקי ושפר, שם למדתי והכנתי את שעורי הכתה בהם הצטיינה ביותר בתיה.

אנו חבורת הבנים, ילדים בגילאי 6 עד 12 עסקנו באותה עת במלחמות בחוץ. הונהגנו ב"החלפות" ע"י אברהמל'ה רוזנווסר, גדעון בודמן, איסר שץ, שמוליק ינובסקי, מוישה סגל ודני קושניר שהיה ילד חזק ובכל פעם "טיפל" באחד מאיתנו. אנו החזרנו לו מן המארב בעזרת רובי הגומי ומכסי דודי הכביסה היו לנו מגינים.
בקיץ כשהביצה יבשה שיחקנו בסחיבת דגלים. שתי קבוצות שהאחת צריכה לגנוב את הדגל של השניה. במיוחד הצטיינו דב אקשטיין ואורי קושניר שהיה רץ מהיר מאוד. חיים וייספיש היה השופט. אחד המשחקים האהובים במיוחד היה כדור הקפה, בו שיחקנו מאחורי הצריף של בל במורד תלולית החול. אנו הקטנים "עזרנו" לגדולים עד שלמדנו לחבוט כהוגן בכדור, עם הנבוט שעשינו מעצי הנגריה של אבא. פעם שמוליק ליפא התרגז כי קבוצתו הפסידה וברב רוגז מרח אותי בסיד (בורות סיד לבניה היו בכל חצר), בתגובה שברתי לו את היד במכת אלה ששימשה אותנו במשחק. מרוב פחד ברחתי ועליתי על עץ בחורשה, ולא ירדתי ממנו אלא לאחר שהובטח לי כי לא אקבל את ה"מנה", (מכות עם ה"גלצ'קס – כפכפי עץ), מאימי.

לעיתים, המשחקים הסתיימו בחגיגת חיסול ממתקים בביתו של מי שהוריו לא היו בבית. מי שאהבו במיוחד את החגיגות האלה היו דני קושניר ואברמל'ה גרין, שחיסלו וטרפו כל מה שהוגש להם. מסיבה אחת כזו כמעט הסתיימה באסון. יום אחד התלכלכו המרצפות מה"מסיבה" וניקינו אותן בעיתונים. על מנת שלא יימצאו, דחסנו אותם בינות לקרשים והדיקטים של הצריף. אחד הילדים הדליק גפרור ושלא במתכוון החלו העתונים להתלקח. דני ואני הפעלנו מיד את צינור המים בחצר והצלחנו למנוע את שריפת הצריף.

משחק אחר הקשור במים היה בניית ארמונות החול. חנניה היה אלוף במשחק הזה. היינו מחדירים צינור מים עמוק בחול ופותחים את ברז המים בלחץ שיצר מחילות בחול, כך גם "עזרנו" לחסל את ערוגות הגינה שנשארו שלמות.

במלה"ע ה2, נבנה בסמיכות לשכונה מחנה צבאי בריטי גדול וחיילים בריטים מכל רחבי העולם היה שכנינו. אזור המפרץ היה ליעד להפצצות מטוסים. לשם הגנה נקבע שאחת לכל כמה חצרות יבנה מקלט. בהישמע אות האזעקה רצנו למקלטים שהיו בקיץ מלאי יתושים ומים בחורף, זו הייתה ממש חגיגה.

בעברי ליד בית שפר או וייספיש אני מחפש בערגה ובנוסטלגיה את מגדלי "ארובות העשן" מלבנים שבנו הבריטים כדי ל"מסך" את המפרץ בעשן מפני ההפצצות. המגדלים היו לנו מקום נפלא למשחקי מלחמה בעזרת המקלעים, רוגטקות, רובי עץ, קשתות ומיתרי גומי מפנימיות ישנות. כתחמושת שימשו ה"בומבלך", כפי שקראנו לאצטרובלי הברושים שפגיעתם הייתה קטלנית. זכורה לי פגיעה בישבנו של אברמהל'ה גרין שנזקק אפילו לטיפול רפואי.

ב1939 התגייס אבי לצבא הבריטי וכך "זכתה" אימי להתקבל לעבודה במחנה כורדאני בשיפוץ וניקוי כלי הנשק. באותה השנה, לאחר 6 שנים חוברה השכונה לראשונה לרשת החשמל. מים קבלנו ממגדל המים של משפחת כץ בקרית ביאליק. באותה תקופה, אנשי מוצקין "הסתייגו" מאתנו.

ביה"ס אחדות היה לא רחוק מהשכונה ושנים רבות נאבקו אנשי השכונה להתקבל לביה"ס. רק בסיועם של מנהלי ביה"ס לוינהרץ ומתתיהו פינס, התקבלנו. מר פינס ה"אפוטרופוס" שלנו בביה"ס, היה למורה הנערץ עלינו. לימים הוזמן להשתתף כאורח כבוד בחגיגות ה50 לשכונה.

בשנת 45-46 החלה תנופת הבניה בשכונה. אט אט נעלמו הצריפים ובתים החלו לצוץ. הבתים נבנו בשיטת "עשה זאת בעצמך" וכל השכנים התגייסו לעזור ולסייע, כל פעם למישהו אחר.

אני רוצה לציין את בני השכונה שהתנדבו למערכת הבטחון בתקופת מלחמת השחרור. דב אקשטיין, שמואליק בנימיני ואורי קושניר לפלמ"ח, חנניה לחי"ש, חיים וייספיש לאצ"ל. שניים מילדי השכונה האח והאחות ש"בחייהם ובמותם לא נפרדו", עליזה ומשה שיינרמן שנפלו בהתקפה על שיירת יחיעם. חנניה גורבץ' שהיה ילד בלתי רגיל ומעולם לא הרים ידו על איש ובעל חוש הומור בלתי רגיל, שנפל בהגנה על קיבוץ יחיעם.

סיפור מיוחד היה חיסול שיירת הנשק הערבית בדרכה מעכו לחיפה, במבואות השכונה. אחת מעמדות המארב הייתה במרפסת ביתנו. בשעה 15.00 בדיוק נשמע פיצוץ עז והדף האויר גרם לניפוץ שמשות בכל הסביבה עד ק. חיים. דלתות נעקרו, קירות נסדקו ומספר בני השכונה נפגעו מרסיסי זכוכית ובהם גם אימי שעמדה באותה עת במטבח. בבית משפחת גורבץ' השכן התמוטטה האמבטיה והבן יוסי נלכד בתוכה וחולץ לאחר מכן. לאחר המתקפה התארגנו ערבים מהסביבה לפעולת נקם, כוח צנחנים בריטי ה"כלניות", שהגיע על מנת לחפש נשק ולעצור את אנשי ההגנה שהשתתפו בפעולה, הוא שמנע מהערבים להתנפל על בתי השכונה. לו רק היו יודעים שבמרתף אצלנו בבית היה סליק של ההגנה, היו אולי מתנהגים אחרת. גם העובדה שבידי אבי היתה תעודת שרות בצבא הבריטי סייעה לכך.
איש הפלמ"ח עמנואל לנדאו נהרג בפיצוץ וזכה באות הגבורה ביחד עם אברהם אביגדורוב שנפצע קשה מאד. במקום המארב, במקום בו עמד הצריף שלנו בעבר, הוקמה אנדרטה ולידה גן זיכרון לזכר הפעולה וגיבוריה.

לימים "סופחה" השכונה לקרית מוצקין, נסלל כביש, חוברנו לרשת המים הביוב והחשמל של הקריה, הוקם בית כנסת מכובד על גבי הצריף הישן והיינו לחלק בלתי נפרד מהקריה. סיפור תולדות שכונת הצריפים היה לחלק בלתי נפרד מתולדותיה של קרית מוצקין.