נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – קרפר שושנה וזאב
(כפי שסופר ע"י זאב קרפר)

לא הייתי בין בוני קרית מוצקין, עד היום אני גר בדירה שכורה. לקרית מוצקין הגעתי מחיפה בשנת 1938. עבדתי אז בחברת הנפט העיראקית איי.פי.סי בחוות מיכלי הנפט ליד קרית חיים. הדרך מחיפה למקום עבודתי עברה דרך ואדי רושמיה (חליסה), צליפות הערבים על התחבורה הפכו את הנסיעה לסכנת חיים.

כבר בהיותי בחיפה הייתי חבר ההגנה ומיד עם הגיעי לקריה צורפתי להגנה במקום. מאז פעלתי בכל עניני בטחון והשמירה בקריה. פעילי ההגנה בקריה היו אז, מישקה פשר, סיומקה, הרצל שחורי, מוטקה רזניק, נחמן כהן, משה חרש, יחזקאל רוזן, יצחק וייסבלט ויעב לפר שהיה ממונה על הסליקים.

מעבר לתפקידי השמירה הצטרפנו למשטרה היהודית המיוחדת ה J.S.P (ג'ואיש ספיישל פוליס). אימוני נשק ומטווחים עברנו בפיקוח קצין משטרה אנגלי בשם ג'ונס. אז גם ייסדנו את מוקד העזרה הראשונה שבראשו עמדו חדקה שטרנין, שרה מילר, ד"ר בריניצר, ד"ר לזובסקי והד"ר והגב' מנצל.
אחדים מאנשי הישוב עסקו בפעילות כופר הישוב ובטחון לעם בראשות גרושקביץ.

בתקופת מלה"ע השניה ההגנה סידרה גם את עניני הג"א בכל הקשור להאפלה. בידי היתה רשימה של כל תושבי מוצקין לפי רחובות, בתים ודירות, למקרה שחס וחלילה פצצה תיפול על בית ויהיו נזקים בנפש. מוצקין אמנם הופצצה ע"י האווירונים האיטלקים, למרבה המזל לא היו אבדות בנפש.

ידוע הסיפור על פצצת הפרשוט (מצנח) שלא התפוצצה. באותה עת הייתי ברחוב וחייל אוסטרלי ניגש אלי ושאל האם אני מדבר אנגלית. כשעניתי בחיוב סיפר לי על הפצצה וביקש ממני להודיע לכל דיירי הבתים בסביבה לפנות את בתיהם. זה קרה בשעה אחת בלילה ורק לפנות בוקר הצליח חבלן הצבא הבריטי לנטרל את הפצצה.

באותה מסגרת פעילות הוקם במוצקין הועד למען החייל שבראשו עמדו אלנבוגן, חשמן, נימצוביץ משה סגל, אהובה כהנא, אסתר לוין, הגב' שטייר ואנכי. מתפקידי הועד היה לדאוג לחיילים היהודים והאנגלים למקום לבילוי. במקום שנבחר היה האולם שליד מגדל המים, אליו הוכנסו כסאות נבנתה במה ובכל יום שישי קוימו ערבי ריקודים והופעות אמנים, בהם אברהם גולדנברג, יעקב איינשטיין ושושנה דמארי.
באמצע השבוע הוקרנו גם סרטי קולנוע להנאת החיילים והתושבים. כך נמשך המצב עד תום מלה"ע השניה.

אי אפשר לשכוח את ליל ההבעה באו"ם כשהרדיו בשעה 11 בלילה הודיע על הרוב שקיבלנו בעד הקמת המדינה, איך כל תושבי מוצקין יצאו אל הרחובות לשמוח. בתוך כמה רגעים נאסף המון הגון על יד ביהכ"נ הגדול, התחילו נאומים, ברכות, תפילות וריקודים עד הבוקר.
כבר למחרת נודע על ההתנגדות העזה של הערבים להחלטה והם התחילו הפעולות התנגדות מזוינות. בדרכים ירו על אוטובוסים מכוניות ועוברי אורח. גם בערים המעורבות התחילו ערבים לפגוע ביהודים. צבא מסודר שיצא להגנת הישוב לא היה ולכן ההגנה לקחת על עצמה תפקיד זה.

באופן ספונטאני החל הגיוס. חברי ההגנה בקרית מוצקין התגייסו ברצון, אני נתמניתי לקצין הגיוס בקרית מוצקין. המתגייסים חולקו לכיתות שנשלחו לאימון במפרץ ומשם למשימות השונות. בקרבות נפלו חללים ובהם גם מתושבי מוצקין. אלה הובאו לבית התרבות הקטן שם נישאו ההספדים ומשם נלקחו לקבורה.

עם כיבוש העיר עכו, נתבקשנו לשלוח חיל מצב לשמירה בעיר. זמן מסדר הבוקר למחרת היום, נשמט רימון מחגורתו של אחד הלוחמים והתפוצץ וגרם למותו של אריה ירמנובסקי ולפציעתם של אחדים. אגב, צבי נפחא המזכיר בקריה מונה למושל עכו. בני קריה אחרים נפלו גם בשיירת יחיעם, נבי סמואל ובאתרי קרבות נוספים.

זכור לי כי באותה תקופה נערכו פעולות הגנה גם בשבתות. זאב פרוש שהיה איש דתי, לא רק שלא מנע את הפעילות אלא אף המריץ את הקהל בביהכ"נ לצאת לפעילויות דחופות. בעיקר זכור המקרה בו יצאו אנשי מוצקין לעזרת חברי קיבוץ יגור בשבת השחורה.

ב1948 הוקם צ.ה.ל ורוב אנשי הארגונים התגייסו לצ.ה.ל. רוב מפקדי ההגנה היו למפקדים בכירים בצבא הצעיר.
ב1949 פורקה ההגנה רשמית בטכס שנערך באוניברסיטה בירושלים, כשהפיקוד על הארגון הועבר לדוד בן גוריון. בטכס שני שנערך בקולנוע מוגרבי בל אביב חולקו ע"י יגאל ידין תעודות הערכה ללוחמי ההגנה.