נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים - צ'רולניק (ספיר) חנה ואליהו
(כפי שסופר ע"י בתם לאה ארנון)

שמי לאה ארנון, אני בתם של אליהו ספיר (צרולניק) ז"ל וחנה ספיר (לבית יוזבינסקי) ז"ל, שנולדו בשנת 1897 בעיר ויניצה שבאוקראינה (לשעבר בריה"מ), ונישאו בשנת 1919. השנה בה הסתיימה מלחמת העולם הראשונה. כעבור שנתיים בשנת 1921 נולדתי כבתם הבכורה, עדיין בהיותם בויניצה.

בשנת 1922, התחוור לאבי כי השלטונות הסובייטים מתכוונים לגייסו כחייל לצבא האדום, או אז החליט להקדים ולממש את תכניותיו המוקדמות לעלות לארץ ישראל. החליט ועשה. באותה שנה נמלט מבריה"מ ובדרך לא דרך הצליח להגיע לארץ ישראל, כעולה בלתי ליגאלי (לא חוקי), מתחת לאפו של שלטון המנדט הבריטי שאסר על הגעת יהודים לארץ ישראל.

תחנתו הראשונה הייתה, חדרה. שם הצטרף לאחת הקבוצות שעסקה בייבוש ביצות חדרה, אז גם החליט לעברת את שמו מצרולניק לספיר. ה"עיסוק" האמור בייבוש ביצות, הביא על אבי את מחלת הקדחת הקשה ומשום נאלץ לחדול ממלאכה זו ולעבור לקיבוץ איילת השחר שבגליל העליון. שם שהה כשנתיים עד אשר חלה שנית בקדחת.

כל אותה עת, אמי חנה ואני המשכנו להתגורר בבריה"מ בצפייה לקשר אם אבי על מנת לעלות ארצה אחריו. בשנת 1925 בהיותי בת ארבע ולאחר כשלוש שנים בהן לא ראיתי את אבי, עלינו אימי ואני ארצה.
את דרכנו ארצה עשינו באניה שהגיעה לנמל חיפה, שם חיכה לנו אבי. לאחר איחוד המשפחה, שמנו פעמינו לעפולה התחנה הבאה במסלול העליה.

בעפולה התגוררנו בסמוך למסילת הרכבת, רכבת העמק המפורסמת, שם החל אבי לעסוק בייצור נעליים ותיקונן, לתושבי עפולה ולחברי הקיבוצים בסביבה (גניגר, מרחביה, מזרע ועוד). לצורך רכישת חומרי הגלם לעבודתו, היה אבי הולך ברגל מעפולה לנצרת הערבית, ולאחר "מסע הקניות" היה עושה את דרכו חזרה באותה הדרך, ברגל.

המצב הכלכלי באותה עת בעפולה, בקיבוצי הסביבה ובכלל בארץ כולה, היה קשה. כך גם מצבינו הכלכלי האישי. הלקוחות כולם היו מעכבים את התשלומים עבור עבודתו של אבי, ובעיקר הקיבוצים. גם כשסוף סוף העבירו הקיבוצים את התשלומים, לא תמיד היו במזומן אלא בתלושים או פתקי מזון לחנויות המכלת בעפולה.

לאחר שבע שנים תמימות בעפולה, שם גם נולדו גם שלוש אחיותיי הצעירות, פרידה, שרה ומינה, עברה המשפחה לגור בחיפה. בכאב רב עזבנו את עפולה, מאחר ולצערנו הגדול נאלצנו להשאיר מאחור את שתי אחיותיי הצעירות שרה ומינה ז"ל, אשר נפטרו שם ממחלות קשות.

בשנת 1935 לאחר כשלוש שנים בחיפה, אחזנו שוב במקל הנדודים ועברנו מחיפה לקרית מוצקין, שם על חלקה שקנה אבי בפינת הרחובות בקר 39 וקק"ל 22, בנינו את ביתנו החדש בתקווה כי יהיה לבית קבע לשנים רבות.

בקרית מוצקין המשיך אבי אליהו בעיסוקו כסנדלר. לאחר זמן החליט לפתוח בצמוד לבית קיוסק קטן ופאלאפליה, שהייתה הראשונה בקריה, מול קולנוע אורות שנבנה לימים בסמוך.

לאחר שסיימתי את לימודי בביה"ס היסודי כשאני בת 15, נאלצתי לאור המצב הכלכלי הקשה למצוא לעצמי עבודה לסייע לכלכלת הבית. החלתי לעבוד כעוזרת גננת בצמוד לגננת אלקה, בגן המועצה המקומית ברחוב אושה, שהיה גן הילדים הראשון בקריה.
לאחר שאלקה עזבה, קבלה את ניהול הגן חיה סברנסקי ז"ל. הגן עבר ממקומו לרחוב השופטים ולאחר מכן לרחוב הרב קוק. לאחר מספר שנים משהפריטה המועצה את גני הילדים, עבר הגן לרחוב ברק 42. במשך 19 שנה בין השנים 1936-55, עבדתי בגן הילדים, תחת ידיי עברו רבים מילדי הדור הראשון של קרית מוצקין.

בין לבין, בשנת 1942 נשאתי למרדכי ארנון (קליימן) ז"ל, אשר עלה ארצה בגפו מפולין בשנת 1935, במסגרת תנועת החלוץ הצעיר. הוריו טוביה ורבקה, אחיו יעקב ואחותו הי"ד, נספו כולם בשואה במחנות ההשמדה.

עם הגיעו ארצה, זכה בעלי מרדכי בתפקיד מיוחד במינו. הוא החל לשרת כגפיר ונוטר במשטרה, כמו גם ב"טנדר" המפורסם ביחידות הפו"ש (פלוגות שדה – בפיקודו של יצחק שדה). במסגרת זו עסק בליווי שיירות ליחיעם, עליית חומה ומגדל להקמת חניתה, משימות שמירה ואבטחה בגדר הצפון ועוד.

את ביתנו בנינו יחד מעל בית הורי הקיים עד עצם היום הזה, בו זכינו לגדל את שלושת בנינו וזכינו לראות נכדים ונינים. בשנת 1975 פרש בעלי מרדכי לגמלאות ממקום עבודתו בבית החרושת שמן, והחל בפעילותו ההתנדבותית במשמר האזרחי בקרית מוצקין.

אבי אליהו נפטר ב1975 ממחלה קשה והוא בן 78. אמי חנה נפטרה בשנת 1987 והיא בת 90. בעלי מרדכי נפטר בשנת 1989 והוא בן 75. יהי זכרם ברוך.