נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – צורי (דן) שושנה
(כפי שהועבר ע"י הבת ריקי גל)

נולדתי בשנת 1925 בעכו, דור חמישי בארץ, להורי רבקה ואברהם צורי ו- 12 אחי ואחיותיי.

בית הורי היה בית אמיד, בבעלות המשפחה היו שתי תחנות דלק בעכו ואחת בנהריה. סבי כונה ע"י רבים מתושבי עכו, "המוכתר של עכו". לאחר החליטה עיריית עכו לכבד אותו ולקרוא לאחד מרחובות העיר על שמו, רחוב "משה צורי".

בהיותי בת 11 לערך, עברתי עם משפחתי להתגורר בקרית מוצקין, לא ברצון רב, אלא מאחר ונאלצנו להימלט מפני הפורעים הערביים בעכו, במהלך מאורעות תחילת שנות ה-30.
ביתנו הראשון בקריה היה ברחוב הרב קוק 95. הקריה הייתה קטנה מאד וכולה מכוסה חולות וקוצים, גרו כאן מעט משפחות משפ' שחורי, וייס, זקס והיה גם רופא בשם דוארמן בשד' השופטים (היום שד' גושן).

כלי התחבורה הכמעט יחיד אל הקריה וממנה הייתה הרכבת, אפשרות אחרת להגיע לכאן הייתה בעגלות רתומות לסוסים או משאיום אוטובוס של חברת "זיפזיפ", שהסיעו את התושבים. אבל לנו שהיינו בעלי ממון, הייתה מכונית פרטית.

אבי אברהם נהג לתרום רבות לקהילה, והיה מקורב למועצה ואפילו היה מוזמן מדי פעם לשתות כוס תה במועצה. כמו כן תרם רבות לבניית בית הכנסת הספרדי הראשון ברח' התקווה (היום גרושקביץ) ולעיתים מזומנות אף שימש שם כחזן.

אני ועוד ראשונים רבים מתושבי הקריה, הייתי בין הנוטעים ששתלו את עצי האקליפטוס בחולות שליד פסי הרכבת בט"ו בשבט. לפני כעשר שנים הוזמנתי עם רבים מראשוני הקריה לטכס גילוי השלט להנצחת ה"מבצע" ולכבוד ראשוני ומייסדי העיר, בין האורחים היה גם חבר המועצה אז בן דודי, שהיום מכהן כראש העיר, חיים צורי.

כשהגענו לקריה בית הספר עוד לא היה בנוי, וכל ילדי הקריה למדו בחדר בבית פרטי. כל הילדים בני כל הגילים ישבו באותה "כיתה", כאשר כל שורת כסאות, הייתה כיתה על פי הגיל.
כשהקריה גדלה קצת ונוספו ילדים, עברנו ללמוד בשד' השופטים, שוב בבית פרטי רק קצת יותר גדול, (היום ליד בנק הפועלים), הפעם היו יותר חדרים ולכל שכבת גיל (או שתיים), היה חדר.
שם למדתי בכיתה ג', וכשעליתי לכיתה ד', עברנו כולנו ללמוד במבנה החדש של ביה"ס אחדות, העומד עד היום. בהמשך כל כמה שנים הוסיפו עוד מבנה ועוד מבנה לפי כמות הילדים.

את שעות אחר הצהריים ביליתי בתנועת ה"מכבי הצעיר" שהיה ליד מגדל המים. אני זוכרת שבאחת הפעמים יצאנו כנציגי הקריה לתחרויות ספורט ברמת גן, השתתפו שם כ-30 סניפים של מכבי הצעיר מכל הארץ. אני ייצגתי את הקריה בריצה וזכיתי במקום ראשון, וגם בהדיפת כדור ברזל וזכיתי במקום שני.
פעם אחרת נשלחנו ממכבי לקולנוע אלנבי בת"א, והשתתפנו בתחרויות אתלטיקה קלה, יומן כרמל צילם אותנו וזה הוקרן בכל בתי הקולנוע בארץ. כמו כן הייתי ראש קבוצה בכדור סל במכבי.
פעמיים בשבוע רקדנו ריקודי עם, והלכנו לקולנוע שהיה במבנה הקטן של הועד למען החייל, ליד מגדל המים. הייתה לי ילדות יפה בקריה וזיכרונות יפים שמורים איתי עד היום.

כשהחלה מלחמת העולם ה-2, ופצצות נפלו על קרית מוצקין, אחת ברחוב הרב קוק שלא התפוצצה והאנגלים פרקו אותה, והשנייה התפוצצה בשד' השופטים (ליד המזרקה היום), ונפער בור ענק במקום, החליטו הוריי לעזוב את הקריה עד לאחר המלחמה והשכירו את הבית למשפחה אחרת, ואכן מיד בתום המלחמה חזרנו הביתה לקריה.

לימים נישאתי ליצחק דן ז"ל והבאנו לעולם את ארבעת ילדינו, אילנה, גדעון, אריאלה וריקי.
בשנת 1988 השתתפתי בכנס בוגרי המחזור שלי בי"ס אחדות, ובמלאת שבעים שנה למוצקין הוזמנתי לטכס המרכזי שהתקיים הפארק היפה של העיר. והיה מלבב לראות איך הקריה התפתחה משכונת חולות קטנה לעיר גדולה ויפה כל כך.

היום אני משתתפת בפעילויות רבות ומגוונות במועדון בית הקשיש, ואפילו גיליתי את כישרון השירה שלי כחברת מקהלת המועדון.