נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – פשר יפה (ז'ניה) ושמואל (מישקה)
(כפי שהועבר ע"י ילדיהם עדה לוין וחיים מוניק רשף)

לכתוב על אבא ולתעד במילים את אמא, זה כמו לדרוש מכוסית יין זעירה, להכיל בתוכה יקב שלם. סבא ר' אהרון פשר יליד אוקראינה, וסבתא רות נינת הבעש"ט, הביאו לעולם את אבינו שמואל מישקה.
אמא ז'ניה יפה, היא מצאצאי ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, בתם של יעקב ועדה מרגוליס (מרגליות).

שניהם עלו ארצה דרך רומניה ב1921, ראשית העלייה ה3. בהגיעם לנמל יפו כך סיפר סבא, אמרה אמא "אותי לא יגרשו יותר מביתי". משם נסעו לחיפה לשכונת עולי אוקראינה, בחוף שמן, אבא הקים שם אוהל וכעריסה לבן מוניק, שימש ארגז תפוחי זהב.

סבא ואבא פנו למקצוע הבנאות ובין היתר, נטלו חלק בבניית ביהכ"נ הגדול בחיפה ברחוב הרצל וה"לבניות" (ארובות) בתי הזיקוק. במאורעות 1929, היה אבא ממקימי ביהח"ר שמן והיה לנו בית בשכונת הדר ברחוב החלוץ. פליטים רבים שנמלטו מפחד הפורעים בעיר התחתית, הגיעו למצוא מקלט בביתנו.

ב1935 הגיעה המשפחה כולה, סבא וסבתא, ההורים, הבן מוניק בן ה12 ועדה בת 8 חדשים, לקרית מוצקין, לרחוב הרב קוק 10. הבית כולו הוקף במרפסת, וגרם מדרגות רחב הוביל אל הכניסה, חדר אוכל שכולו שולחן רחב ממדים וחצר גדולה, נטועה בעצי פרי ובעיקר בלט עץ הרימון ופרותיו המתוקים. דלת הבית הייתה תמיד פתוחה לרווחה לקבל אורחים, בחגים התקבצה אליו כל המשפחה בתוספת אורחים "שאין להם בית לחגוג בו".

עדה - החינוך היה בבת עיניהם של הוריי. אחי התחנך בגימנסיה ביאליק ובביה"ס הימי בחיפה. אני התחלתי את דרכי בגן חיה סברנסקי ברחוב ברק בקריה, ובביה"ס אחדות מא' ועד יב'. אבא שהיה קבלן בנין למעשה, החליט להוסיף לכך גם תואר ובשנות ה60 לחייו סיים את לימודיו בטכניון בהצלחה. את כישוריו החליט להעמיד לטובת מערכת החינוך והיה למורה לטכנאות בנין בביה"ס המקצועי בסמ"ת.

אבא לא הסתפק בתרומתו לחינוך, אלא תרם גם לביטחון המדינה בתפקידי פיקוד בהגנה וכמפקד אזור מוצקין, שומר ראשו של מי שלימים היה לנשיא הראשון, חיים ויצמן. היה מעורב בקליטת מעפילי הספינה "חנה סנש", ונוכח בפגישה ההיסטורית בקיבוץ שדות ים (אז על גבול מוצקין ק. חיים), עם הקפטן האיטלקי של הספינה, עליו כתב לימים אלתרמן את שירו "נרים עוד כוסית לחיי קפיטן". ביוזמתו הוקמה בקריה "ועדת המצב", שתפקידה היה להכין את הישוב למצבי חירום, אם בתקופת הפרעות, או תקופת מלה"ע ה2 ובימי מלחמת העצמאות.

כל אותן השנים הייתה לו אמא חברה לחיים וגב תומך. היא זו שהפכה את הבית למרכז ולב המשפחה, לחברים ומפקדים בהגנה, לג'ימי החייל הבריטי חברו של אחי מוניק. או לפליטי שער הגולן במלחמת העצמאות ולכלל הציבור.
לול התרנגולות המטילות, העז לחלב ולחם טרי מהמאפייה, השביעו כל רעב בתוספת אוזן קשבת, להשביע את הנפש. בית פשר היה גם בית של פישור בין ניצים, בית ועד לעולים ולשכת עבודה לדורשיה. מידת הכנסת האורחים של אבא ואמא, הביאו לביתנו רבים שנהגו לפקוד אותו בקביעות.

חיים מוניק – חבריי ואני היינו "דור המייסדים" של מכבי מוצקין, במועדון למרגלות מגדל המים. תחילה הבאנו שולחן "פינג פונג", אח"כ שיעורי ספורט בהדרכת המדריך סגל. לצד מגדל המים היה מגרש גדול וריק, ניקינו אותו והתחלנו להתאמן באתלטיקה קלה. הקמנו גם שני שערים והתאמנו בכדורגל בהדרכת המאמן יגר ממכבי חיפה, אני הייתי השוער. באחד הימים הגיע מדריך חדש מתל אביב והציע לנו לצאת לטיול אופניים לכורדאני, שהיה אז אזור שומם. "בהדרכתו" הסתבכנו בסבך שעות ארוכות ורק מאוחר בערב חזרנו הביתה, כשהורינו עומדים ומחכים ודואגים.

בחופשות יצאנו למחנות אהלים למספר ימים שם פיתחנו את כישורינו בשדאות ומשחקי לילה. בקיץ נהגנו לסייע לקיבוץ "כפר המכבי" השכן בקטיף התירס, עבודה לא קלה ומתישה. באחת מחופשות הקיץ נרתמתי לעבודה אצל אבא בבניית הקומה השנייה בביה"ס אחדות, העבודה הייתה מפרכת, אך בתום היציקה חגגנו באוכל ומשקה ובשמחה רבה.

היינו חבורה מאד מלוכדת שאף גויסה יחד להגנה. תפקידנו היה לשבת בלילות על גג מגדל המים ולשמור מפני תוקפים אפשריים באמצעות אלומת האור של הפרוז'קטור הגדול. כשפתחו את בית הקפה רכטשפנר, נהגנו גם ללכת לשם יחד בכל יום שישי לרקוד.

כשאני מגיע היום למוצקין, אני רואה עיר יפהפייה. בו בזמן עולות וצפות לפניי גם דמויות מהעבר, בני הדור הותיק דור המייסדים. ד"ר דוארמן רופא המשפחה שביום כיפור נהג להצטרף אלינו לסעודה המפסקת. סיומקה השומר רכוב על אופניו וכלב הבוקסר האימתני רץ לידו. שכטר עוזרו של סיומקה, שלפעמים הצקנו לו אך הוא אהב אותנו. יונה ורחל בראון שנהגו לאכול אתנו את סעודת ליל שישי, כאשר המפגש הוחמץ הייתי לוקח למחרת את קופסת הדגים הממולאים ומביא אליהם. בנם דוד המתגורר בקריה ממשיך את המסורת וגם היום אוכל עם אחותי ומשפחתה בלילות שישי. חברי הטוב צבי וייס "ציצי" שנהרג בקרב לטרון, שלהוריו הייתה מאפיה וטעם הלחמניות עדיין ממלא את פי. את משה עבדי חברי הטוב עוד מימי הגמנסיה ומכבי מוצקין שנפטר בטרם עת.
חברים רבים מתקופת בגרותי בקריה נהרגו במלחמת העצמאות, בשיירה ליחיעם, אני זוכר את כולם אחד אחד ובשמם.

בגיל 19 התגייסתי לצבא הבריטי, שנה וחצי לא ראיתי את הוריי מאחר והוצבתי במצרים ובצפון אפריקה. במצרים הכרתי את אשתי עדנה, נישאנו ב1946 בתל אביב, למזלנו א הוטל באותו ערב עוצר ע"י הבריטים ויכולנו לחגוג.

עד 1949 התגוררנו בבית הורי בקריה, אז עזבנו לתל אביב. לשאלת נכדיי, האם הייתי משנה משהו בחיי, אני משיב כי יש דברים שהיתי משנה, אך דבר לא מתקופת נעוריי בקריה.

עדה פשר לוין נשואה לאברשה הורים ל2 ולהם 2 נכדים. חיים מוניק פשר רשף, נשוי לעדנה, להם 2 ילדים ו4 נכדים.

מזיכרונות מישקה פשר, חוברת יובל ה50 לקרית מוצקין

כשעברתי לקריה קרא לי מפקד העיר חיפה, צורי ז"ל והטיל עליי את תפקיד מפקד ההגנה בק. מוצקין. את התפקיד קיבלתי ברצינות רבה והיה עליי להתחיל הכל מבראשית. הדבר הראשון שעשיתי היה לגייס אנשים. לא היה קל, כי הייתה זו תקופה של מתחים. נערמו קשיים גם מצד ה"ארגון" שכונה אז הפורשים. תחילה הקמנו את מגן דוד אדום ששימש לנו מסווה כלפי שלטונות המנדט.

היה גם מחסור בנשק. מסיבות ברורות ראש המועצה חשש להוציא כסף למטרה זו מקופת המועצה, לכן גייסנו את הכספים מהתושבים. הרכישה הראשונה הייתה מקלע לואיס גאן (ל"ג בשפת המחתרת), אח"כ כל כלי נשק שרק ניתן היה להשגה. בבתים פרטיים של חברי ההגנה, בנינו סליקים ששימשו להסתרת הנשק. איש לא ברח מאחריות וכל אחד מילא את התפקיד אותו נדרש למלא.

אבי, יזם וביצע את הקמת מקווה הטהרה בקריה. בעצמו פעל לגיוס הכספים מתרומות התושבים וכל סכום שהיה בידו הוקדש מיד לבניה. המפעל הוקם ב1948 כמקווה טהרה, אבל מיד יזמו גם הקמת "חדר זיעה". לפני פטירתו ציווה עלי אבי, להמשיך במפעל ולטפל בו, ואני מנהל אותו עד היום, (1964 (מ)). במשך הזמן, הרחבנו את הבנין ופיתחנו אותו, גם כבית מרחץ לכל מי שנזקק לשירותיו.

יפה ז'ניה פשר נפטרה בשנת 1981 ושמואל מישקה בשנת 1989.