נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – פרייס גרטרוד ומנחם (פרנץ)
(כפי שהועבר ע"י בנם יהודה פרייס)

אבי ד"ר פרנץ (מנחם) פרייס, אשתו גרטרוד ואני יהודה בנם התינוק, עלינו ארצה מגרמניה כמשפחה בשנת 1934. היה זה זמן קצר לאחר עלות הנאצים בראשותו של היטלר לשלטון.

היינו משפחה מאוד טיפוסית לעלייה הייקית. אבי שהיה רופא במקצועו, פתח מרפאה פרטית ברובע הערבי בחיפה, ואנו התגוררנו בשכונת בת גלים.

ערב פרוץ מלחמת העולם ה2 בשנת 1939, עברנו לקרית מוצקין לרחוב הרב קוק 88. כאשר המרפאה בחיפה ממשיכה להתקיים. במהלך מלחמת העצמאות נסגרה המרפאה בחיפה, בסופה נפתחה מחדש בביתנו בקרית מוצקין, שם פעלה עד סגירתה בשנת 1978.

כשהגענו לקריה הייתי ילד בן 7, ומיד עם הגעתי, התחלתי את לימודיי בביה"ס אחדות בכיתה ב'. המנהל היה אז יצחק שפירא, אותו החליף אחרי שנה ד"ר לוינהרץ.

בשנים הראשונות בארץ הייתה הפרנסה קשה מאוד. עם גל העלייה מגרמניה, הגיעו ארצה רופאים רבים והיישוב בארץ היה קטן מלספק פרנסה לכולם. למרות שאבי, שכל הזמן הקפיד מאוד לשייך את עצמו ל"מעמד הבינוני", ולא לציבור מעמד הפועלים שהיה אז בארץ הרבה יותר פופולארי ... הרי שמבחינת רמת החיים בה חיינו, היינו "פרולטרים" ממש.
המצב השתנה בתחילת המלחמה. מאות אלפי החיילים הבריטים ששהו אז בארץ, תרמו רבות לפרנסתם של הרופאים.

אבי רכש לעצמו שם של מומחה במקצועו ושמו יצא למרחוק. באותן שנים ולאורך כל ימי המלחמה, תקופת ההפצצות האיטלקיות וכד', הייתה המרפאה שבביתנו תמיד מלא חולים. החל משעות הבוקר ועד שעות המאוחרות בלילה וללא הפסקה. החולים הגיעו לא רק מקרית מוצקין, אלא מכל הקריות, מחיפה ומהגליל, יהודים וערבים. כולם התקבלו ללא הבדל כשאימי עומדת לצידו של אבא ועובדת איתו כסייעת במרפאה.

זכורים לי היטב הויכוחים הסוערים בשעות הערב בין אבי לאימי, כשהנושא היה תמיד גובה התשלום שאבא היה גובה מהחולים. מסתבר שאבא היה בעל לב טוב ורחמן מדי ובהרבה מקרים, בעיקר כשהחולה היה דל אמצעים, הסתפק אבי בגבית תשלום, חצי חינם.

לא פלא הדבר שאני שהייתי בן יחיד להוריי, נותרתי רוב הזמן לבד. את הבדידות הפגתי בכך שהפניתי והשקעתי את מרב המרץ והמאמץ בלימודים ולפעילות בתנועת הצופים. אם אינני טועה הרי שבתחילה פעלה התנועה כאשר המורה מתתיהו פינס היה ראש השבט.

הוריי בעקרון, לא עסקו מעולם בפוליטיקה. מניסיונם בגרמניה, היו תמיד חשדניים בעניני עסקנות פוליטית וממילא גם לא היה להם זמן פנוי לשם כך. למרות זאת, היו להם דעות די מגובשות שהיום ניתן היה להגדירן כ"שמאל מתון".
אני חייב להם תודה גדולה על כך שהשאירו לי עצמאות מלאה בענינים אלו ומעולם לא טענו נגדי, גם כשחשבתי ופעלתי בכיוונים הפוכים.

הייקים בקריה והם לא היו רבים, וכן הייקים בקרית ביאליק, קיימו יחסי ידידות טובים. רבים מהם עוד הכירו מערי הולדתם ותנועות הנוער בגרמניה.
מעניינת העובדה כי גם בבית הספר היוו בני הייקים חבורה די קרובה ועד היום, יש מביניהם השומרים ומקיימים יחסי ידידות, על אף שחלקם כבר עברו את מחסום גיל ה70.

בשנת 1978 כשאבי התקרב לגיל 80 וכוחו כבר לא עמד לו, החליטו הורי לעזוב את הקריה ועברו לקיבוץ נחשון, שם מתגוררת עד היום משפחת הבן.

אבי ד"ר פרייס נפטר בגיל 80 ואימי נפטרה בשנת 1999 בשיבה טובה והיא בת 102.