נושא: סיפורי מייסדים - 1939- 1933

סיפורי מייסדים – פינקלשטיין (יהלום) שרה ושלמה
(כפי שסופר ע"י בתם נחמה בן עמי)

אבי שלמה פינקלשטיין (יהלום) עלה ארצה מפולין ב1925 עם סבי יהושע ואחיו הבכור אריה, שאר המשפחה נשארה בפולין בהמתנה "עד שיסתדרו בארץ". סבי ובניו פתחו בחיפה נגריה גדולה בעיר התחתית וב1930 העלו ארצה את שאר המשפחה.

אימי שרה לבית רוזנברג עלתה ארצה עם הוריה ואחיה במסגרת עליית החסידים ב1925. תנועת החסידות הייתה אמנם אנטי ציונית, מתוך השקפת עולם דתית שלפיה גאולת ארץ ישראל תתחולל רק עם בא המשיח. אבל, אחד הרבנים החליט בכל זאת להעלות את חסידיו ארצה על מנת "להכשיר" את הקרקע לבא המשיח.
סבי קנה כ20 דונם אדמה באזור "שייך אבריק" (טבעון) וב1925 עלו על הקרקע. המלריה וחוסר הידע המינימלי בחקלאות גרמו להתפרקות הישוב. הרב הציע למכור את האדמה לקק"ל ונסע בעצמו לירושלים "לסגור את העיסקה". אמר ועשה. עוד באותו יום ברח עם כל הכסף לאמריקה. הקהילה נשארה ללא קרקע ללא כסף או אמצעי מחיה אחרים.
כעבור זמן, "הואיל לשלוח" מעט מהכסף לכמה משפחות מקרובי משפחתו ובכסף זה רכשו אדמה בסמוך לטבעון, במקום הנקרא היום כפר חסידים, על שמם.

שאר החסידים נפוצו ברחבי הארץ אך רובם חזרו לאירופה, בהם גם משפחת אימי. טרם חזרתם לאירופה השתכנו לתקופה קצרה בחיפה, שם הכירו הורי זה את זה, נישאו לאחר תקופה קצרה ואימי נשארה בארץ. הודות לכך ניצלה אימי, שנשארה כמעט יחידה ממשפחתה הענפה שהושמדה ע"י הגרמנים בשואה.

ב1934 החליטו לעבור לשכונה החדשה ק. מוצקין וקנו שלושה מגרשים עבור כל בני המשפחה. לרוע המזל, ב1936 כשפרץ המרד הערבי התנפלו הפורעים הערבים על עסקי היהודים בחיפה ובין היתר העלו את הנגריה באש והמשפחה התרוקנה מנכסיה. בליל השריפה נולדתי אני ומכאן שמי "נחמה", הייתי נחמת משפחתי על האובדן.
תכניות בנית הבית נדחו כמובן ועקב העדר יכולת כלכלית חזרה אימי למשפחתה בבלגיה. אבי שהתעקש להשאר בארץ עבר לגור בשכירות בקריה והיה ממקימי נגרית "סולל בונה" שם עבד כשכיר.
ב1939 ערב פרוץ מלה"ע השניה חזרה אימי ארצה ומאז המשפחה התגוררה בק. מוצקין.

זכרונות הם תמונות שנמצאות במאגר הזכרון האישי של כל אחד ואחד. כשנתבקשתי להעלות זכרונות מתקופת ילדותי בקריה, שלפתי ממאגר הזכרון שתי קטגוריות של תמונות : תמונות של "אירועים" חד פעמיים שקרו בקריה ושאני הייתי מעורבת בהם, ותמונות שציירו את שגרת חיי הקריה שלנו בתקופתנו.
אינני יודעת אם התמונות האישיות שלי תורמות משהו אך הן לרשותכם.

הזיכרון הראשון וכמעט מיידי שעולה בזכרוני, מאוד טראומטי וקשור לתקופת מלחמת העולם השניה ובהפצצת הקריה מהאוויר. מטוסים איטלקים שזיהו בקרבת הקריה מחנה אהלים גדול (מאהל ההכשרה של קיבוץ שדות ים), חשבו כפי הנראה שמדובר במחנה צבא בריטי והטילו עליו 3 פצצות. אחת נפלה במגרש ריק מול ביהכ"נ הגדול, אחת על הבית שלנו שגבל בחצר של צריף "מחנות העולים" של הקיבוץ – ההכשרה, אחת לא התפוצצה.

תמונת הזיכרון : לילה, אני יושבת במקלט על ברכי אחת השכנות, לפתע נשמע קול פיצוץ אדיר שהרעיד את כל המקלט שבסך הכל היה עשוי מלוחות עץ ושקי חול. ווילונות של חול יורדים ו"נוזלים" עלינו מהתקרה והרגשה פנימית שמשהו נורא קרה.
תמונה שניה : אני עומדת בחוץ בפיג'מה בתוך קהל אנשים גדול, מסביב לבור ענק ו... הבית שלנו איננו. אימי רכונה לאדמה ועוסקת באיסוף שאריות חפצי הבית שעפו ונפוצו לכל עבר (חלקם עדיין שמורים אצלי).

כעבור עשרות שנים העליתי זכרונות מ"המקרה" עם דודי בן ציון פינקלשטיין, שאז היה נער כבן 17 וזכר טוב ממני את הפרטים. הוא סיפר לי עובדה מדהימה, הנס האמיתי לא היה שהפצצה התפוצצה על הבית ולא על המקלט שבו היינו ולא היו נפגעים, אלא הפצצה ה"ענקית" שלא התפוצצה ונפלה ממש קרוב למקלט. כאשר הגיע החבלן הבריטי לנטרל את הפצצה, הוא מצא פתק מקופל בין הנוקר לפיקה, עליו נכתב "מתנת פועלי הכפייה הצ'כים בבית החרושת סקודה". תודות לצ'כים אמיצים אלו ניצלו חיים רבים בקריה.

תמונות אחרות מאותה תקופה, קשורות בדמותה המופלאה של הד"ר מנצל "הדוקטור של הכלבים", שרק לימים הבנו את תרומתה בתחום הכלבים. אישה גוצה רוכבת על אופניים כשכלב בולדוג מכוער מושך אותם, (תמיד יחד), היא הייתה נכנסת לצרכניה והוא היה נשאר רובץ בחוץ. אנחנו הילדים ניסינו תמיד לפתות אותו בכל מיני דברי מאכל, אך הוא לא זז. "כדי שלא ירעילו אותו" הסבירה לנו במבטא "יקי" כבד. "למה בולדוג תמיד מכוער?" שאלנו. "כי הוא חכם, הוא אף פעם לא נובח". "חוץ מזה, בולדוג הציל את חיי כשהייתי באוסטריה". דבריה שמורים בזכרוני עד היום.

היא ובעלה רופא הילדים, גרו בסמיכות לדירה ששכרנו ברחוב רנ"ס. שעות היינו עומדים על גג הבית שהיה בן שתי קומות וצופים אל החצר שלה. החצר היתה מלאה בכלובים גדולים ובהם שכנו כלבי זאב אימתניים אותם היתה מאלפת. גברים לבושים ב"אקורדיונים" של גומי עבה וכאפיות של ערבים, היו מתגרים בכלבים שהיו מתנפלים עליהם.

מתקופת ביה"ס היסודי עולות תמונות מתוך "הנוף הרחב" של הקריה, נוף שהיה תחום בחולות כשהחלק המיושב נגמר ליד מגדל המים, שם באולם למטה נהגנו לראות סרטים והופענו במסיבות ביה"ס.
בגיל זה התגבשה אצלנו כבר הזהות הקולקטיבית, "אנחנו", "החברה". הצריף של התנועה היה הבית השני שלנו. האופניים "כלי" התחבורה הבלעדי שבאמצעותם נוסעים בקיץ לים, ביום להתרחץ ובלילה להציץ לרחבת הריקודים של מועדון "גליה" שם הזוגות הצעירים רקדו טנגו. ה"כביש" לחוף היה בין החולות ובין לבין כמה קטעים של זפת. לא פעם "עפתי" מהמושב האחורי של האופניים, אך למזלי "נחתתי" לרב על תלוליות חול שהצטברו על הדרך במשך הלילה. הדיונות היוו גם מקור לא אכזב של חוויות מיוחדות, בעיקר לבנים שנהגו מדי פעם לעקוב אחרי זוגות ש....

ב1943 אחרי ההפצצה, נולד אחי שוקה והורי התחילו לבנות את ביתם החדש ברחוב התקוה (היום גרושקביץ), שהיה הרחוב הדרומי ביותר בקריה. בינינו לבין ק. חיים היה שטח חולי שטוח מכוסה בצמחיה נמוכה, כשמהעבר השני גרו חברי לתנועה שלא פעם נהגנו לתקשר איתם בצעקות.
בקצה המזרחי של הרחוב לא רחוק מהמקוה צמחו מתוך החולות עצי שיטה יפים ובחורשה זו נערכו רוב הפעולות בתנועה. אחי הגדול דני, היה אחד המדריכים שלנו.

מקום נכבד בזכרנותי שמור לנגריה של הקיבוץ שהיתה בסמוך לשכונה ובעיקר לגג הנגריה, אליו היינו נוהגים לטפס בעזרת ענפי עצי השיטה וקופצים ממנו בקריאות "על החיים ועל המוות", היישר על ערמת הנסורת הגדולה שמלאה אותנו בהמון אבק.
הנגריה מחברת אותי גם אל זכרון מיוחד מאחי שוקה ז"ל, כשהיה כבן ארבע נעלם באחד הימים עם "חברתו" מיכל ורק לפנות ערב נמצאו בתוך אחת הסירות שנבנתה בנגריה, יושבים ומסתודדים מתחת לחרטום.

מביה"ס זכורים לי בעיקר מעשי הקונדס שהופנו כמעט תמיד כלפי המורים, באחדים מהם ממש התעללנו. פעם אחת אפילו הוצאנו למורה גליק את האויר מגלגלי האופניים ולא אפשרנו לו לנסוע הביתה עד יבטל את העונש שנתן לבנים.

בדיעבד ולמרות התמונה היפה המצטיירת, החיים לא היו קלים, ההורים עבדו קשה מאוד, הבית בתחילתו היה קטן מאוד וגרנו בו בצפיפות רבה. בתקופת מלחמת השחרור היתה חצר הבית שלנו למשק עצמאי כמעט לחלוטין. היו בו לול לעופות, ברווזים ואווזים (שנהגו לנשוך אותנו מדי פעם), אבא גידל עצי פרי למיניהם ואפילו עץ אנונה מיוחד גדול ומניב, ירקות ובעיקר תפוחי אדמה, בצל, עגבניות ואפילו תות שדה גדל אצלנו בגינה.

אני זוכרת את עצמי עובדת ב"משק", גוזמת את הגדר כל יום שישי, עודרת, נלחמת עם אבא ודני בחפרפרות (חולד), גוררת קליפות אבטיח לתרנגולות, בודקת עם אבא את הביצים שמתחת לדוגרת לאור נר דולק, כדי לראות מה מצב האפרוחים ועוד.

היות והיו אלה השנים הידועות בשמן "שנות הצנע", בנוסף ללימודים ולעבודה בגינה, נדרשנו לסייע גם בעבודת הבית. כמו עזרה שוטפת לאימא ובעיקר לאחר הולדת אחותי הקטנה דבורה, להשכים קום בבוקר כדי לרוץ ולעמוד בתור על מנת להספיק ולקנות "לפני שיגמר", את מצרכי היסוד שנמכרו תמורת נקודות ובהגבלה. לפני החגים להגיע בזמן לעפרוני הקצב, כדי להספיק לקנות קצת בשר קפוא שאך זה הגיע "טרי" מארגנטינה.
ואחרי כל אלה ... להספיק ולהגיע בזמן לביה"ס.

אבל למרות הכל ולמרות הקשיים, התקופה הזו של ילדותי בקרית מוצקין, שמורה בזכרוני כתקופה מאושרת.
אולי משום שכולנו, כל "החברה", היינו באותו מעמד חברתי וכלכלי, לכולנו לא היה טלפון ולא פריג'ידר אלא מקרר ש"הופעל" ע"י 31 בלוק קרח שהובא בעגלה, על מכונית מי בכלל חשב. הבגדים היו דומים אצל כולם, חצאית או סרפן וחולצה רקומה, סנדלים תנכיים וגרביים לבנים קצרים, אין תחרות, אין שווים יותר ושווים פחות, כולנו היינו שווים באותה המידה.

התקופה הזו נגוזה וחבל, אך עקבותיה וזכרונותיה שמורים איתי לעד.